תגידו למי הצבעתם
כשיהיה ידוע אצל כל אחד מהפרשנים על מי הוא שם את הז'יטון שלו ברולטה, אפשר יהיה לקבל פאנלים מאוזנים
בשבוע שעבר חשפתי כאן את העובדה שהצבעתי עבור ימינה בבחירות האחרונות, ושכללית, אני מרוצה מהצבעתי. בינתיים. בין כל התגובות הרבות שקיבלתי, שכללו המון קללות, כמקובל היום, והודעות שבחיים לא יקראו עוד מה שאני כותב ולא יצפו בי ולא יאזינו לי ולא יגידו לי שלום ברחוב, ו"נוכל", בלטו תגובות רבות שבירכו אותי על האומץ לחשוף את אופן הצבעתי. זה היה משונה בעיניי, ופתאום הבנתי שאני בין היחידים בתקשורת שחשפו כך את הפתק ששמו בקלפי.
לרגע הרגשתי קצת אידיוט, מה לי לרוץ להיחשף כשכולם מתחבאים כל כך יפה, ואז חשבתי שלא יכול להיות שזה המצב. הרי כמעט אין היום אנשי תקשורת "אובייקטיביים". לכל אחד יש דעה, או אלף, וכולם משתפים את דעותיהם, במוצהר או במובלע. עד שזה מגיע לתמיכה במועמד לראשות ממשלה. פה כולם נשארים עמומים. אמנם אפשר להסיק דבר מתוך דבר, ולמקם כל פרשן/ מגיש/ כתב על הספקטרום ההצבעתי, אבל אין חובת גילוי נאות.
וחשבתי שיש פה עניין לא תקין בעליל, כי כל עוד אנשי תקשורת היו רק מדווחים - ניחא, אבל היום, כשדיווח הוא הדבר הכי פחות מעניין שקורה בתקשורת, ורוב השיח הוא על דעות, איך זה יכול להיות שהפתק ששמים עמית סגל, ברדוגו, ספי עובדיה, אמנון אברמוביץ' ועוד ועוד, הוא עדיין סוד? מה מסתיר הסוד?
לכן אני קורא מעל הבמה שבה כבר נחשפתי, לכל מי שמיקרופון מול פיו, מצלמה מול פרצופו, מקלדת לאצבעותיו ודעותיו אומנותו: תגידו למי הצבעתם. המשחק הכפול הזה - להגיד כל מה שאני חושב, אבל להחביא את הביטוי הגבוה ביותר של הדעות שלי, את ההצבעה - לא עדכני. היום כולם יוצאים מהארון. מניסיוני הטרי, אני יכול לתרום להחלטה לצאת מהארון את מה שאומרים תמיד הלהט"בים אחרי יציאתם: תחושה נהדרת של שחרור. זוט עני.
וכשיהיה ידוע אצל כל אחד מהפרשנים על מי הוא שם את הז'יטון שלו ברולטה, אפשר יהיה לקבל פאנלים מאוזנים, ולשים פרשנויות בהקשרן, ולהרגיש שמה שהתקשורת דורשת מכולם - שקיפות - היא מיישמת גם בביתה.
פולין
צודק שר החוץ יאיר לפיד. הפולנים משקרים. הפולנים היו אנטישמים ועודם אנטישמים, ולהציג את עצמם בתור הקורבן של פשעים שהם נטלו בהם חלק, ואנחנו היינו הקורבנות, זאת פרקטיקה ידועה אצל אוהבי יהודים. כאן ושם.
אבל המחשבה שתהיה איזו קבלת אחריות פולנית גורפת, יחד עם השבת רכוש, והצהרה חד־משמעית, ודמעות וחיבוקים בחנוכת המי־יודע־מה - זה לא יקרה. עכשיו זה קוּ ללהיות אנטישמי בכל העולם, והעם הפולני רוצה שיפסיקו להפריע לו להיות אנטישמי עם סיפורים מפעם. שום הטפת מוסר מיהודי לא תגרום לשינוי. ולכן טועה שר החוץ. אין טעם להתווכח על העבר, כי נרטיב נולד.
"נרטיב", בהוראתו החדשה, הוא שקר גדול, היפוך מציאות, שעמים ממציאים כדי לנקות מעצמם דם של עם אחר. גם הפולנים וגם הערבים מחזיקים בנרטיבים חזקים, על כמה הם הקורבנות, של היהודים או של הגרמנים, וככל שעובר הזמן - הנרטיב, כדרכם של שקרים, הולך ומסתעף, מוחץ בדרכו עוד ועוד אמיתות. לא היה בית מקדש בהר הבית. פולנים לא שיתפו פעולה בשמחה עם הצוררים. ומול הנרטיב עומדת האמת, האמת של העם שלנו, שכמעט כל עמי העולם המערבי והערבי ביקשו לפגוע בו, ויצאנו מזה איכשהו, ועכשיו הם הקורבנות. וואלה יופי.
שר החוץ לפיד מצליח להכיל את הנרטיב של ערביי ישראל בממשלתו. וזה למרות שפעמיים ביום משתחררות אמירות מחרידות מרע"מ. יש הכלה. אז אם אפשר להכיל את עבאס ואנשיו, אפשר להכיל את הפולנים. הנרטיב הוא בעיה שלהם, לא שלי. אני צריך עזרה ותמיכה ויחסים
נורמליים עם מי שמוכן, כי העולם נסגר עלינו עם השינויים בבית הלבן. וימים קשים בפתח. השם ישמור ויחזק.
מערכת היחסים עם פולין חשובה מאוד, במיוחד בגלל קבוצת ויֶשגרד, שבה הם חברים עם צ'כיה, סלובקיה והונגריה. זאת קבוצה שנותנת לנו גב כשמערב אירופה מתאסלמת במהירות ונהיית מסוכנת ליהודים. זה צורך אסטרטגי קיומי. אז בשביל מה לבאס עכשיו? זה יקים את הנספים? ישיב את הרכוש?
הרכוש לא ישוב. אחרי 70 שנה, שום רכוש לא חוזר. גם לא פה. יותר מאמת היסטורית, ישראל צריכה כל בעלת ברית שניתן לגייס. עם בעלות ברית מחזקים את מה שיש ומטשטשים את מה שבמחלוקת. תורת האפשר.
אולי יאיר לפיד רגיש מדי לעניין השואה. מבין, גם אני מבית כזה. אבל בדיפלומטיה צריך מחשבה קרה, לא מעורבבת רגשית. האבות שלנו, הסבים שלנו והסבים שלהם כמעט כולם מתו. בדפי ההיסטוריה שלנו כתובה האמת, והם - שימציאו אגדות כדי להקל את מצפונם. שהם והנרטיב שלהם כבר ינוחו בקבר.
סופשנה
במסיבת סוף כיתה א' של הילדה היתה הצגה. כולם עטו תלבושות גמדים, וביחד דקלמו את הסיפור על הגמדים הטובים, שעזרו לחייט העני ואשתו. הם דקלמו ועשו תנועות מתאימות, אמרו גם שני משפטים באנגלית ושניים בערבית, בהתחלה ניגנו שיר בחלילית, בסיום תודות קצרות, ויאללה, תם הטקס. 20 דקות מקצה לקצה. וזה היה מושלם, כי טווח הקשב לא יכול להכיל יותר מ־02 דקות בלי לרצות כבר משהו אחר. טלפון, למשל.
במסיבת הסופשנה הזו, כל הטלפונים היו בצד. אבא אחד תיעד בווידאו, עוד אבא התנדב לצלם סטילס, וזהו. כל היתר עזבו את הווטסאפ, את הסלפי, את הסחות הדעת, והיו שם, בעולמם הקסום של הילדים, עולם שבו גמדים הם עדיין אופציה סבירה. והילדים היו שם במלוא נוכחותם, מתרכזים במילים הרבות ששיננו שבועות ארוכים, מתרכזים בתנועה, גזיר גזור, תפיר תפור, נהנים מילדות תמימה, חמימה, בלתי מופרעת על ידי תרבות המבוגרים המופרעת.
היתה עוד מסיבה, של בתי שבכיתה ב'. אצלם ההצגה היתה מתומצתת אפילו יותר, ארכה שבע דקות, והיתה נהדרת. כך סיפרה רעייתי, כי אני לא הגעתי. העבודה לא אפשרה בשום אופן.
להיות האבא הזה, שלא בא למסיבת סיום, לא מתאים לי בכלל. לשמח את הילדים ולהתארח לרגע בעולמם זאת זכות גדולה וחשובה. למסיבה שכן הגעתי, באתי בהפתעה. הזהרתי שלא אצליח, והצלחתי. פרץ השמחה שקיבל את פניי רק הראה לי כמה היתה ציפייה סמויה לבואי. כמה נוכחותי משלימה את התמונה של משפחה. הבנתי מה כבדה אחריותי, ומה קדושה שליחותי בעולם. להיות שם כל עוד אני נדרש ורצוי.
החינוך בשיטת וולדורף, האנתרופוסופי, שבו אני ואשתי מחנכים את בנותינו, שם לנגד עיניו את שימור הילדוּת התמימה כמה שרק ניתן. אין רשתות חברתיות, אין טלפונים, אין תכנים למבוגרים, אין תחרות, אין אלימות. יש הקשבה לעולמו של הילד, לחלום שהוא עוד חי בו, ויחס רך לגיל הרך.
הכאפה עוד תגיע, אבל אם אפשר לדחות, למה לא? שיהיה משקל נגד לבומבה של החיים האמיתיים, שיהיה מרכז עצמי חזק. זה נהדר. גדלים שם ילדים טובים, במובן הטוב של המילה. טובים לעצמם, טובים לחבריהם, טובים לסביבה.
כשאתם חושבים איך לחנך את הילדים שלכם, תבררו על אנתרופוסופי. אזהרה: תצטרכו לחנך גם את עצמכם מחדש. avrigilad@gmail.com