מי פחד מזיכרון חללי צד"ל?
משפחות צד"ל נאלצו להמתין 21 שנים עד שהוגשמה כמיהתן לאנדרטה להנצחת הקרבתן: "גבורה שקופה" שנמחקה מספר ההרואיקה הישראלית, ולא במקרה. לא היתה זו איטיותה של הביורוקרטיה. זו יודעת לתפקד ביעילות כשקיים שר בעל אינטרס המדרבן את מערכת הביטחון או את המינהל הציבורי.
הסיבה גם לא נעוצה בכך שזו קהילה שלא דיברה עברית, או שמא היו מהגרים המצויים מחוץ ל"רשת הביטחונית הישראלית". ההפך. קציני צד"ל לחמו שכם אל שכם, בעברית, עם מפקדי חטיבות ואוגדות שנעשו אלופים, מפקדי פיקודים ורמטכ"לים.
רק שאלה "לפתע" מיאנו לפגוש את "אחיהם לנשק" מיום האתמול. את ערך ה"רעות" השאירו בכירי צה"ל ברצועת הביטחון, ואת הצד"לניקים שביקשו להיכנס ללשכותיהם - לא לשם הטבות פיננסיות או שיקומיות, רק לטובת קידום הנצחה ללוחמים שאיבדו - הותירו מושפלים.
מה קרה כאן? משפחות צד"ל נאלצו לחכות 21 שנה כדי שדור הקצינים והפקידים במשרד הביטחון לא יהיה מי שהיה מעורב בהפקרתן. הפקרה שבטווח הקצר השיבה הביתה את "הבנים הנכונים" - אך הותירה את דמם של "הבנים החורגים" לרצח ולהתעללות מצד חיזבאללה.
אינסוף מפגשים, מכתבים ופניות, שהיה לי הכבוד והעצב לקחת חלק במיעוט מהם לצד לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם - נתקלו שוב ושוב בקיר אטום. שוב ושוב חזרה בקרבם השאלה "למה?". למה ממאן הממסד להעניק להם הנצחה, שכל מטרתה היתה היכולת לחלוק עם החברה הישראלית את סיפורם?
אך מרגע לרגע הסקתי שבדיוק כאן היה טמון העניין, זה בדיוק מה שניסו למנוע מהם. את שיתופו של אותו סיפור. הקצינים, הפקידים והמנהיגים של אותו ממסד פשוט לא יכלו לשאת את אותו סיפור. סיפור של מחדל, של בגידה ושל הפקרה.
בקמפיין שנעשה לגלעד שליט היו שאמרו כי "לא מפקירים חייל". במקרה של צד"ל - הופקר צבא שלם, קהילה שלמה: לא רק חטיבות, גם משפחות הופקרו. טראומות על טראומות, של מי שלאחר נסיגת צה"ל מלבנון נשבו, עונו, ברחו מדרום לבנון לחו"ל, ולא יכלו לשוב ולפגוש את הוריהם או את אחיהם למשך כל ימי חייהם.
משפחות צד"ל בישראל חיכו לאנדרטה 21 שנה - לא משום איטיותה של הביורוקרטיה, גם לא בשל הזמן שלקח לילדיהם להתאקלם בתרבות הפוליטית וללמוד את דרך המחאה. הם פשוט חיכו שאחרון הבכירים שלא היה מוכן להסתכל להם בעיניים, יעזוב את תפקידו.
מי מאותם בכירים היה רוצה להיות שם (בטקס או באולפן תקשורת) כאשר יוסר הלוט מהאנדרטה ויסופר אופן הגעתם של לוחמי צד"ל לישראל.
או כאשר תשודרנה הכתבות שתמחשנה לא רק את תוצאות מעשה עצימת העיניים הישראלית ביחס לטרגדיות שמשפחות צד"ל חוו בלבנון בעקבות הנסיגה, אלא - ואנו כבר בעיצומו של השלב - יובע הפקפוק בפשרו של הצעד: עת הפיכתה של דרום לבנון למחסן הטילים המונע את חופש הלחימה של ישראל, וההופך כל אזרח ואזרח בה - מקריית שמונה ועד אילת - לבר־טיווח.
הם חיכו שאחרון הבכירים שלא היה מוכן להסתכל להם בעיניים, יעזוב. מי מהם היה רוצה להיות שם כאשר יוסר הלוט מהאנדרטה ויסופר אופן הגעתם לישראל?
יש שהקמת אנדרטה מתעכבת עד שחברה חשה בשלה להתמודד עם עברה; יש שהדבר מתרחש משום שרק לאחר תקופה נחשפים סיפורי גבורה והקרבה של מי שראויים להנצחה. לא זה המקרה: הקמתה של אנדרטת צד"ל עתה מלמדת ככל הנראה על דבר אחד בלבד, והוא כלל אינו קשור לזיכרון קולקטיבי אלא למינהל ציבורי - על אורך חייו של "דור ביורוקרטי" בישראל: 21 שנים.
רק לאחר חילופיו של דור זה - בא דור שלא היה קשור לנסיגה, אשר יכול להביט בעיניהם של משפחות צד"ל. דור אשר התניע, ארשה לעצמי להעיד, במהירות פלאית, את הקמת האנדרטה.