הסחת דעת ושמה אביתר

בשבוע שעבר סערו הרוחות סביב סוגיית ההסדר באביתר. האם היישוב חוקי או לא? האם נכון להכניס צבא במקום אזרחים? האם המדינה תעמוד בהסכם או האם יהיה זה פינוי בסופו של דבר? ואולם, על אף חשיבות הדברים, נראה שאביתר הפך להסחת דעת לאומית.

כך למשל, בשעה שכל העיניים נשואות היו לגורלו של אביתר, איש בממשלה לא פצה פה על כלל היישובים והמבנים הבלתי חוקיים שיוכשרו בנגב. וכן, האוזניים הפכו ערלות אל מול התנגדות מפלגות מהקואליציה לעקרון חוק האזרחות, כאשר כבר לא מדובר רק ברע"מ האנטי־ציונית אלא גם במרצ, ואפילו למפלגת העבודה יש כבר נציגה בזרם. ועוד, נראה כי הוויכוח הנוקב על אביתר גבר על רעשי הרקע של ראש הממשלה בפועל, יאיר לפיד, שכבר סיכם על מדיניות "אין הפתעות" עם ממשל ביידן (שנכנע להסכם הגרעין), וביחד עם הנשיא היוצא, ריבלין, אותת על הצורך בדיאלוג מחודש עם הפלשתינים.

בד בבד, בזירת המשילות, הרכב ועדת חוק יסוד: החקיקה שהקים שר המשפטים מתקבל במידה מסוימת של שוויון נפש. לא רק שחבריה לא צפויים לרסן את כוחו הבלתי סביר של בג"ץ אל מול הרשות המחוקקת, אלא שחלקם תומכים בשינוי ואולי אף בביטול של חוק הלאום, שעליו כתב חבר הוועדה פרופסור קרמניצר: "בבתי הספר יש ללמד את חוק הלאום כעיוות מגונה. מול הגזענות מוכרחים להשמיע ברמה את קולה של הדמוקרטיה".

העיסוק הקולקטיבי באביתר, אם כן, היה ללא ספק "ספין" תקשורתי, שביקש להסיח את הדעת מנושאים לאומיים אחרים. ואולם, מבלי משים, קרה דבר נוסף. הוא זיקק מחדש את הדיון האידיאולוגי הלאומי הפנימי, והעמיד על כנה את פירמידת הצרכים הלאומית.

בפירמידה הלאומית, אביתר חשוב, אבל לא פחות חשובה כל בקעת הירדן, וכל הגבול הביטחוני המזרחי של מדינת ישראל, שעליו חייבים להחיל ריבונות; בפירמידה הלאומית, אביתר חשוב, אבל הזכות הלאומית של העם היהודי בארצו, תוך ביטול נרטיב הנכבה ושינוי פרדיגמת "השלום" שהתבססה על עיוות היסטורי - חשובה אף יותר; בפירמידה הלאומית, אביתר חשוב, אבל השמירה על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ומניעת הפיכתה למדינת כל אזרחיה - חשובה שבעתיים.

אם כן, כשרבים במחנה הימין התנגדו להסכם באביתר ולשיתוף פעולה כלשהו עם הממשלה, הם לא עשו זאת משום שהם תומכים פחות בהתיישבות. להפך, משום שהם חוששים שכל הבסיס היהודי־לאומי בפירמידה מתערער בממשלה הקיימת. היתה זו, למעשה, קריאת התעוררות למאבק אחר. בסיסי יותר. מאבק על המדינה היהודית עצמה. על צביונה של מדינת העם היהודי. בפרפרזה להבחנה שהציע אחד העם בין "בעיית היהודים" לבין "הבעיה היהודית", זאת אינה בעיית המתיישבים, גם לא ההתיישבות, אלא זוהי שאלת הלאומיות היהודית. הקרב עליה כבר החל. והפתרון אינו טמון ברזי הסדרת היישוב אביתר או פינוי גומלין של חאן אל־אחמר, אלא בראש ובראשונה בהפלת הממשלה.