לזכור את הטעויות - וגם את הצלת החיים

חצי שעה אחרי שיצאנו מלבנון, עלינו לאוטובוס בדרך להלווייתו של רס"ן בניה ריין. ואז מישהו הפיל שקית במבה על הרצפה. 50 חיילים קפצו ממקומם למשמע הרעש, שאיכשהו נשמע בדיוק כמו רעש של טיל סאגר. היה זה אקורד מתאים לסיכום המלחמה, ששינתה במוב נים רבים אותי ואת חבריי לעד. שבועיים וחצי קודם לכן היינו גם כן באוטובוס, או יותר נכון בטיולית, בדרכנו למטולה המופגזת. אחרי תקופה של אי ודאות - אולי סימן ההיכר הידוע ביותר של מלחמת לבנון השנייה - והחלפת גדוד תותחנים, סוף סוף היינו בדרכנו ללבנון, וקשה לתאר את השמחה שאחזה בנו. סוף סוף אנחנו, לוחמי טנק מרכבה סימן ,4 בדרך לקרב כדי לממש את מה שלמדנו ואת מה שהכשירו אותנו לעשות. שרים שירי רעל כאילו השנה היא ,1960 אך 24 שעות מאוחר יותר הכל התהפך כשאחד הטנקים שלנו חטף טיל נ"ט. היה זה טנק מרכבה סימן ,4 אז הפציעה של מפקד הטנק היתה רק "קשה". לו היה זה טנק אחר, היינו מפנים את הגופות החרוכות. 24 שעות בין רעל לבין אימת המלחמה. פתאום לא הכל זוהר, פתאום גם דם מעורב בהילת הקרבות.

גם אחרי 15 שנה קשה לסכם את המלחמה ההיא, וקשה אפילו יותר להאמין שחלף זמן רב כל כך. רק אתמול בערב, כך נדמה, היינו בחניון טנקים מאולתר במטולה. נתתי את הסרבל השני שלי לקצין הקשר, בלי להבין שאשאר עם סרבל אחד מטונף לאורך 16 ימים ארוכים. עד היום אני שומע סיפורים חדשים על מה שהתרחש באותם ימים בעודנו בשטח לבנון, נעים ליד מוצב טייבה הישראלי הנטוש. עד היום אני לומד עד כמה כואב היה האסון בכפר גלעדי, שכלל לא היינו מודעים אליו בזמן אמת. אחרי המלחמה התחושה היתה כמעט אופורית. הייתי גיבור החבר'ה, זה שהיה במלחמה וסיפר מור"קים בלי הפסקה.

15 שנה מאוחר יותר, והעובדה שהפכתי לאבא, הביאו את הפרספקטיבה הנכונה. זה כבר לא רק מגניב שהיינו בלבנון, אלא גם היינו קרובים למוות. החשיבות של אותה מלחמה נותרה כשהיתה, הגאווה נותרה כשהיתה, אבל זה כבר לא הסיפור של ירי הטנק שהעיף באוויר חצי תכולת בית בשל ירי מניעתי, אלא הידיעה שהסיבה לירי היתה התרעה מיידית על ירי נ"ט לעבר הבית, מה שגרם במקרים דומים מאוד לאובדן חיי אדם. זה כבר לא חילוץ פשוט של שני מפעילי דחפורים - היום אני יודע שירי הטילים יכול היה בקלות להרוג אותי ואת שאר הצוות שלי.

ימים ספורים לפני סיום המלחמה השנייה עמדנו באחד היובלים של הסלוקי וקיבלנו תדריך כיצד להיכנס לגיא ההריגה, שגבה את חייהם של שבעה לוחמים של גדוד .9 "תיסעו כמה שיותר מהר, תירו כמה שיותר, ותעברו", אמרו לנו בתדרוך כמעט הזוי מבחינת הסיכון שבו, דוגמה למה שמקבלי ההחלטות מלמעלה עשו לכוחות שבשטח. כשבוטל התמרון בשל כניסת הפסקת האש לתוקף, הר גשנו חוסר אונים ודכדוך, דווקא מכיוון שרצינו להש תתף בקרב. היום אני מבין עד כמה קרובים היינו למוות.

ולמרות הכל, צריך להבין שהמלחמה היתה הכרחית. שמרנו על מדינת ישראל, הגנו על תושבי הצפון בגו פנו. היו טעויות, היו מחדלים, אבל כל זה רלוונטי רק לוועדת חקירה, שמטרתה ללמד את הצבא ואת המדינה כיצד לבצע את המלחמה הבאה. בשבילי, זו היתה מלחמה שבה הגנתי על החיים, גם במחיר חיי שלי.