זו הדמוגרפיה, טמבל

התחרות הדמוגרפית היא ליבת הסכסוך בארץ. כמו בן, הסכסוך הוא גם על גבולות, דת, תרבות ושפה, אבל בעיקרו הוא סכסוך לאומי שזירתו הראשית דמוגרפית. האסטרטגיה שלנו חייבת להיות התרחבות דמוגרפית וב לימת הגירה ערבית מוסלמית לארץ. אם לא נבין שניצחון בסכסוך - יהודי, או ערבי חלילה - אינו צבאי, אלא הוא דמוגרפי, נפסיד במערכה.

הפלשתינים מבינים את זה. ישראל - פחות. חלק גדול מקובעי המדיניות בה חושב שישראל כבר ניצחה, ועליה רק לַקבע את ניצחונה בהסכם. השמאל הציוני הוליך להסכמי אוסלו, משום שסבר שישראל ניצחה צבאית את הפלשתינים כבר ב ,1948 ואת מדינות ערב בשורת מלחמות בעשורים הבאים, וכביכול עתה נותר לקבע את הניצחון בהסכם חלוקה לשתי מדינות לאום.

לא כך חשבו ערפאת ואנשיו. הם הבינו שהתחרות הד מוגרפית היא שתכריע, וצד אחד ינצח בה, לא "כולם". הם תולים את תקוותיהם בהגירה מהרוב הדמוגרפי הע רבי מוסלמי העצום שמסביבנו, ובייחוד עכשיו, כאשר הילודה הערבית צוללת מטה.

עיון בצומתי הסכסוך מראשיתו בשנות ה 20 במאה הקו דמת מוכיח שערפאת היה יותר מעמיק ומציאותי מרבין ומפרס בהבנתו. דפוס הסכסוך קבוע: עד 1948 התחוללו לחצי הגירה עצומים של יהודים מאירופה, עקב התגברות האנטישמיות וסגירת ארצות הגירה אחרות בפניהם. הע רבים הגיבו באלימות: ב 1921 לעלייה השלישית, ב 1929 לעלייה הרביעית וב 1936 לעלייה החמישית, שהכפילה את האוכלוסייה היהודית והפכה אותה לשליש מאוכלוסיית הארץ. מבחינה דמוגרפית, המלחמה ב 1948 היתה תוצאה טרגית והכרחית מהאיום הדמוגרפי היהודי על הערבים ומהצורך החיוני של מאות אלפי יהודים לעלות לארץ מאירופה ומארצות האסלאם.

מכאן ואילך האיום הדמוגרפי הוא הדדי. בגללו יש ראל לא התירה לפליטים הערבים לחזור וחוקקה את חוק השבות, שהכפיל שוב את מספר היהודים בתוך כשלוש שנים ויצר בישראל רוב יהודי גדול שהלך וגדל בעליות של שנות ה 60 וה 70 ובעליית שנות ה .90 התמשכות המלחמות ומצב האיבה סייעו לישראל לחסום הגירה ער בית לתחומי המדינה עד אמצע שנות ה .90 העלייה העצומה מבריה"מ לשעבר חיסלה למעשה את אסטרטגיית "הרחם הפלשתיני", כהכרזת ערפאת. זה אולי מסביר מדוע הוא אימץ מעין "תוכנית שלבים" להתגב רות דמוגרפית על ישראל והגשים אותה בהסכמי אוסלו. לנוכח האיום הדמוגרפי היהודי, הוא אולי הבין שעליו לפתוח את שערי הארץ להגירת ערבים מסביבותיה, וזה ייתכן רק בתנאי "שלום". הסכמי אוסלו התבססו על האשליה שחלוקה מסירה את האיום הדמוגרפי הערבי: צאצאי הפליטים הערבים יחזרו "רק" ל"פלשתין", לא לישראל, ו"רק" הם. זה היה ועודנו כשל מחשבתי מופקר: מה שקורה עכשיו ב"איחודי המש פחות" ובתופעות השב"חים ויישוב המשת"פים בתחומנו, יקרה באופן המוני בתנאים של "שלום קבע". מי שמקווה שבארץ ישראל בין הירדן לים יהיה גבול אטום, מופרד בתעלת מים שורצת תנינים טורפים, חולם חלומות מופ רכים. אי אפשר למנוע זליגה דמוגרפית ערבית מוסלמית )ולא רק "פלשתינית"( מ"פלשתין" אל תוך המדינה, בוודאי לא בתנאי שלום, אך גם לא בתנאים של רגיעה. יוכיחו המשבר הפוליטי והתהפוכות הדמוגרפיות החוזרות באזור.

האסטרטגיה הדמוגרפית הפלשתינית ברורה: "זכות שיבה"; שליטה על שערי ההגירה על הירדן; שליטה על בקעת הירדן ורצף טריטוריאלי עם העולם הערבי; וסי רוב להכיר ב"מדינת לאום יהודית", כי הכרה כזאת גו ררת הכרה בזכות להתגונן דמוגרפית מהגירה ערבית. האסטרטגיה הדמוגרפית הישראלית חייבת לבלום את זו הפלשתינית: עלייה רבה ככל היותר; חסימת ההגירה הערבית מוסלמית אל כל הארץ, בין הים לירדן; זכות להגנה עצמית דמוגרפית; חוק יסוד להסדרת ההגירה; ולבסוף התיישבות עירונית המונית בבקעה. אם לא נבין זאת, אולי ננצח בקרבות, אבל נפסיד במערכה.

אי אפשר למנוע זליגה דמוגרפית ערבית מוסלמית מ"פלשתין" אל תוך המדינה, בוודאי לא בתנאי שלום, אך גם לא בתנאים של רגיעה. יוכיח המשבר הפוליטי הנוכחי