מי מפקיר את הצעירים הערבים
מנהיגים ערבים נתלים בתיאוריות קונספירציה שלפיהן האלימות נובעת מכנופיות פשע המשתפות פעולה עם הממסד, ופוטרים עצמם מהצורך להיאבק בה
לרגע נדמה היה שהאביב הערבי הגיע, באיחור של יותר מעשור, גם לרמאללה. אלפי צעירים יצאו בש בוע שעבר לרחובות, התעמתו עם אנשי הביטחון של הרשות הפלשתינית וקראו לסילוקו של ראש הרשות אבו מאזן, ולהפלת משטרו, בדיוק כפי שעשו המוני צעירים לפני עשור ברחובות קהיר ותוניס.
הגפרור שהצית את אש המחאה היה מותו של ניזאר בנאת, אחד ממבקריה החריפים של הרשות הפלשתי נית, במהלך מעצרו בידי אנשי הביטחון של הרשות. אבל עבור רבים היה זה הקש ששבר את גב הגמל והביא לנקודת רתיחה את התסכול והכעס בשל מח דליה של הרשות הפלשתינית, ובעיקר בשל השחיתות של העומדים בראשה.
אלא שלא צריך להתרשם יתר על המידה ממחאתם של בני הדור הצעיר ברחוב הפלשתיני. כמו בכל מקום אחר בעולם הערבי, הצעירים מפגינים, נלחמים, ובעי קר משלמים בחייהם; אבל את הפירות קוטפים אחרים, בני הדור המבוגר המוסיפים לשלוט ביד רמה, בתוככי המשפחה, אבל גם בחברה ובמדינה.
מה שמעניין לא פחות מפרוץ המחאה, הוא חוסר העניין וממילא העדר כל תגובה בישראל ובעולם לרצח של איש אופוזיציה ומבקר חריף של הרשות, בידי אנשי הביטחון שלה.
דומה שגם בעבור מרביתם של הפלשתינים הרצח לא העלה ולא הוריד. אחרי הכל, הם איבדו עניין וגם תקווה לעתיד טוב יותר תחת הרשות או חמאס. הצעי רים הפלשתינים נאבקים אפוא בישראל, אבל גם היו נותנים הרבה כדי להפוך לאזרחים בה, כפי שעושים הלכה למעשה ערביי מזרח ירושלים.
גם ידידיהם של הפלשתינים מילאו פיהם מים. אותם ארגונים או ממשלות במערב - ואגב, גם בישראל - הממהרים לגנות את ישראל על כל פגיעה בפלשתי נים. בעבור אלו, ביקורת על ישראל מותרת ואפילו רצויה. אבל כשהדברים מגיעים לשליטים הערבים, הרי שהשתיקה מתחייבת. כך תומכת חד"ש של איימן עודה ברודן הסורי בשאר אל אסד שטבח קרוב לחצי מיליון מבני עמו, ולכולם זכור ביקורם המתרפס של חברי הכנסת הערבים אצל שליט לוב, מועמר קדאפי, טרם שפרצה המהפכה בארצו. דומה שההנחה הסמויה היא שכך מתנהלים הדברים בעולם הערבי מאז ומעולם, ויש אפוא להשלים עם מציאות זו.
כמה ימים לאחר מותו של ניזאר בנאת נרצחה בחיפה מייסר עותמאן לעיני ילדיה. כל חטאה היה שהתגרשה מבעלה. גם הפעם לא נשמע קולם של חברי הכנסת או של המנהיגות המקומית הערבית. מנהיגים אלו נתלים בתיאוריות קונספירציה, המסבירות את האלימות בחברה הערבית בכנופיות פשע המשתפות פעולה עם הממסד הישראלי, ובכך פוטרים עצמם מהצורך להיאבק בה. ולמותר לציין שלא נמצא כמעט ראש רשות ערבית אחת שגינה את ההתפרעויות ומעשי הלינץ' שנעשו ביהודים שנקלעו ליישובים הערביים לפני כמה שבועות.
אנו חיים באזור נחשל, כלכלית וחברתית, ובו חברה מסורתית המקדשת את האלימות כדרך חיים. רבים בחברה הערבית מודעים לאתגר, ובעיקר להזדמנות שמעניקים להם החיים בישראל לצאת ממעגל האלי מות הזה, ואותם צריך לטפח.