ראוי יותר מהרצוג

מספרים שהשבוע יסיים נשיא המדינה את תפקידו ובמקומו יתמנה יצחק הרצוג. מודה, ההתרגשות שאחזה בי היתה שגרתית, ובכל מקרה, מקום על דלת המקרר עדיין לא פיניתי.

על מנת להמחיש את המהלך הפנטסטי שעברה משרת הנשיא, אני מבקש מהקוראים להרים את עיניהם מקריאת הטור ולהביט סביבם. האדם הראשון, ולכל היותר השני, שבו עיניהם ייתקלו, יתאים יותר למשרה מאשר יצחק הרצוג. למעשה, וכאן אני מרשה לעצמי אמירה מרחיקת לכת, בוז'י הרצוג הוא אחד האנשים היחידים במדינת ישראל שפחות ראויים לתפקיד נשיא המדינה אפילו מראובן ריבלין.

משרת נשיא המדינה, מאז ומעולם, היתה בלוף. את שתיים וחצי הסמכויות הטקסיות שלה אפשר בקלות להעביר לידי עוזר מנכ"ל כלשהו, ומה שאנחנו נשארים איתו זו משרה שתפקידה לייצר פאתוס ציוני ולהעניק צביון ממלכתי לטקסים, שהדבר היחיד שלא חסר להם הוא צביון כזה בדיוק.

נשיא מדינת ישראל זה ג'וב. כמו ראש הסוכנות היהודית וכמו יו"ר קק"ל, גם בית הנשיא הוא הוולהאלה של עסקנים פוליטיים דרג ב' שר שימת ההישגים שלהם יכולה להיכתב באותיות גדולות על נייר הכסף הנתלש מקופסת סיגריות.

רבים ניסו בהצלחה לא מבוטלת לרוקן את משרת הנשיא משאריות התוכן שעוד דבקו לדופנותיה. עזר ויצמן השאיר אותנו עם שלל אמירות ערכיות אשר הקנו יציבות למעמד האישה, ומשה קצב החרה החזיק אחריו עם היסטוריית כיבושים מרתקת. רק שמעון פרס לא הוכתם בעניינים שבינו לבינה. עוד ייאמר לזכות פרס שאמנם הוא לא הזמין אותה למסיבת יום ההולדת שלו, אבל באופן כללי הוא התייחס בהגינות רבה למדינה הקטנה שנספחה טורדנית למעון הנשיא בתקופתו.

ובכל זאת, לכל אחד מאלה היה ִויץ. איזשהו קטע קטן שהחזיק בחיים את האשליה שאכן יש משמעות למשרה הנ"ל. חיים הרצוג קרע את ההחלטה על גזענותה של הציונות מעל במת האו"ם. עזר ויצמן הרוויח את המשרה בתור מפקד חיל האוויר המיתולוגי. שמעון פרס, ובכן, תמיד יהיה לנו הכור בדימונה. משה קצב פייס לנצח בין ישראל הראשונה לשנייה, ולמעשה חנק בחגורת מכנסיו את השד העדתי לנצח. אפילו רובי לא יישכח לעולם, כמצחיקן מס' 3 בתוכנית טלוויזיה שהתהדרה בשיעורי צפייה צנועים התואמים את אופיו הנשיאותי של הטאלנט.

ורק לבוז'י לא נשאר. אמנם, לא נשכח את הפסגה האפית שבה הוא וציפי, בתלבושת גותית למהדרין, מבטיחים להוריד את הזבל או את המעמד שבו יצחק חשק את שפתיו כנידוני קהיר ולא הוציא מילה תחת מכבש העינויים של המשטרה המרושעת. כמה מאיתנו יכולים, כמו נשיאנו הטרי, להיישיר מבט לאדוניהם ולומר "לא בגדתי"?

לרובי ריבלין היה תפקיד אחד, לשמור על הקונצנזוס. להרגיע את הרוחות. במקום זה קיבלנו שבע שנים קטנוניות של ארס, המוגש באינפנטיליות מתקתקה. האיש השליך לכל הרוחות את הממלכתיות, והפך לדמות פוליטית שנואה על מחצית מהעם. זו מורשתו.