זכית בעם מספר אחת
מכובדי נשיא מדינת ישראל, האמת היא, שאני קצת מקנא בך. בעוד זמן קצר תגלה איזו זכות אדירה נפלה בחלקך. בשבע השנים הבאות אתה תפגוש את אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל. אומר לך כבר עכשיו, אתה תרצה לחבק אותם, את כולם. תרצה לבכות איתם ולצחוק איתם. תתרגש איתם. אתה תגלה פתאום - אני בטוח שאתה מרגיש שאתה כבר יודע אחרי שנים של עשייה ציבורית, אבל האמן לי, אינך יודע עדיין באמת - איזו מדינה נהדרת יש לנו ואילו אנשים נפלאים חיים בינינו. והם, כולם, ייכנסו לך אל תוך הלב ולא ייצאו ממנו אף פעם. לעולם.
בין השבטים, בצל המחלוקות והשסעים, תמצא אנשים אמיצים שלא מד ברים על ה"יחד", הם פשוט חיים אותו. יום יום ושעה שעה. בבתים שלהם, במקומות העבודה שלהם, בחזון שלהם, בחלומות, במשפחה. חילונים עם חרדים, ימנים עם שמאלנים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, דתיים ומסו רתיים, צעירים וזקנים. בני כל הדתות, המגזרים והעדות. כולם, ישראלים וישראליות. יפים, מאירי עיניים ורחבי לב. ואיזה לב יש להם, חבל על הזמן. אנשים ונשים שהיו לי בשבע השנים האחרונות לתקווה. תקווה ישראלית, כך קראתי לה, ואני בטוח שגם אתה תמשיך ותקרא לה כך כי הם נתנו לי תקווה, שכל כולה היתה ישראלית.
הם היו לי למפרש הלבן באופק. ובעצם, נשיאנו היקר, הם האופק. תמצא אותם בעיר ובכפר, בבתי החולים, בצבא, באוניברסיטאות, במשטרה, בגני הילדים, ובבתי הספר, בערים, בקיבוצים וביישובי הספר, ברחוב. אפילו לא תצטרך לחפש. הם יהיו שם תמיד, ברגעים שמחים, ברגעים הכי קשים וכ שיתרגשו עלינו סערות. ואתה יודע איך זה, כאן, הסערות מתרגשות תמיד.
יהיו לילות שבהם שנתך תנדוד. אל המחשבות יחזרו החיילים שפגשת במ חסום, או בקווי הגבול; החייל הבודד שלא ראה את אמא שלו כבר חצי שנה, ואתה כל כך שמח כשהוא מגיע אל ליל הסדר במשכן הנשיא; אל העולים החדשים שרק הגיעו, באמצע הטירוף של מגיפת הקורונה; אל הילד שפג שת בבית החולים "גהה", רק בן ,12 וסיפר לך שהוא בדיכאון. דיכאון אמיתי, קליני. מה איתו? הוא מרגיש יותר טוב? הוא כבר השתחרר? אל יונתן לוין, הפצוע הכי קשה ממלחמת לבנון השנייה. מה יהיה עם יונתן, תגיד לעצמך, ומה עם אמא שלו, שמטפ לת בו במסירות כזו, מה עם רחלי באמת?
ויוסי שלי, הקצין המופלא שמחקתי לו את הרישום הפלילי ויצא לדרך חדשה, הוא יהיה בסדר, נכון? ואיך מסתדרת לארין, בתו של השוטר זידאן סיף מה כפר יאנוח, שנפל בקרב עם מחבלים בבית כנסת בירושלים? היא היתה רק בת ארבעה חודשים כשאבא שלה נפל. שש שנים עברו מאז, ומה איתה, היא ודאי כבר עולה לכיתה א'. תביט בתמונות של אורון והדר. כן, שנתך תנ דוד. אל המחשבות על רון ארד. אל הנעדרים, אל המשפחות השכולות. הלב יישבר ויתמלא ויישבר ויהלום את סיפור חייה של האומה הזו כפי שהלם ליבי. פעמים אינסוף יגאה ליבך מגאווה. כל כך הרבה סיבות לגאווה יש לנשיא במדינה הזאת. גם אז, מתוך שמחת ההתרגשות, לא תוכל לעצום עין. ההתרגשות מול היבול המתפקע בשדות, מהפיתוח, מההמצאה המדעית, מההתקדמות ברפואה, במחקר, בספורט. ההתרגשות לאחר מפגש עם קשישה בת 90 שעדיין מתנדבת, עם עוד צעיר ששבר את תקרת הזכוכית. כשתחזה במשפחות הנערים, מגישות שנה אחר שנה את הפרס לאחדות ישראל. הכל ירגש אותך פתאום. לומדי התורה, ולצידם החורשים באדמה. חרושי הקמטים מיובלי הידיים. שורדי השואה, גיבורי התקומה. מובילי המאבק באלימות נגד נשים. וזו היא רק רשימה חלקית. כל כך חלקית, בוז'י.
תופתע. תתאהב. תתגאה. תיקח ללב. תנסה לעשות הכל כדי שיהיה להם יותר טוב, יותר קל. תפעל למענם ללא הרף, ובאהבה. הרבה פעמים, בנסי עות, במפגשים, חשבתי לעצמי, שהתואר "האזרח מספר אחת" נולד פשוט מפני שזהו העם מספר אחת. היום, אני בטוח. לחייך אדוני הנשיא, לחיי העם הזה. יחי נשיא מדינת ישראל ה .11 תחי מדינת ישראל. שלך תמיד, רובי