סוף־סוף רגעי אמת
אם יש דבר אחד שמאפיין את הימים האחרונים, הוא קילוף שיטתי ומתמשך של שכבות עבות של תעמולה, שקרים ודיס־אינפורמציה שליוו אותנו בשנים האחרונות. מדובר בשורה ארוכה של תזות מסולפות שעיצבו את המערכת הציבורית שלנו ברמה עמוקה ביותר, ומפתיעה המהירות שבה הן התפוררו וקרסו.
הבלוף הראשון שהתאדה בענן עשן סגול הוא הרעיון שיש "ימין אמיתי" שיכול להיות אלטרנטיבה פוליטית לליכוד. זו התשתית האידיאולוגית של חלקים בימין, בעיקר הדתי, מאז ימי התחייה והאיחוד הלאומי לגלגוליהם, שהלך הרוח שלהם הוא אידיאליסטי ומופשט. לדידם, אילוצים מציאותיים ותמרונים פוליטיים טקטיים הם בזויים, והסיבה היחידה שהעולם אינו מושלם היא מחדל אישי של ההנהגה הלאומית החילונית. בגין סבל מזה, שמיר סבל מזה, ונתניהו מתמודד כבר עשור עם ביקורת של "ימין ערכי". זו היתה התשתית להזנקתם של בנט ושקד, שעשו את הונם מירי בתוך הנגמ"ש בחסות מפעל הנקניקיות של "ידיעות אחרונות".
"הימין האמיתי" הזה קיבל את הצ'אנס שלו. התמודד בבחירות שוב ושוב וכשל באופן מחפיר. וכאשר הוא סוףסוף הצליח להחליף את נתניהו "השמאלן", הוקמה כאן ממשלת מרכז־שמאל־ערבים תוך הונאת בחירות ענקית. שנים טענתי שבמפה הפוליטית שלנו אין הנהגה לאומית ימנית מחוץ לליכוד, ומי שמתיימר להנהיג מחוץ לליכוד הוא בהכרח לא ימין. מ.ש.ל.
"ממשלת ריפוי אזרחית" זה בלוף נוסף. מכרו לנו שממשלות הימין הפכו את המדינה לחולה, ורק צריך להשתחרר מלפיתת החנק של נתניהו כדי להוביל את המדינה לדרך הישר. "ממשלה אזרחית", "האזרח לפני הכל", "עת לאידיאולוגיה ועת להרגעה" - כל נוכל והספין שלו. השבוע גילינו שעבור הערבים, הגירה המונית של פלשתינים לישראל זו סוגיה "אזרחית", וכך גם בנייה לא חוקית על אדמות המדינה בהיקפים אדירים. הממשלה האזרחית הזו מקפלת דגל אחר דגל, במה שהתברר, כצפוי, כיצור כלאיים משונה שאפילו איילת שקד מודה שאינו מסוגל למנוע פגיעה בביטחון המדינה ללא סיוע של האופוזיציה.
נפתלי בנט הוא הפוליטיקאי הראשון בתולדות האנושות שמקים ממשלה, שעל פי הודאתו שלו - לא יכולה לשמור על האינטרסים הבסיסיים של המדינה.
אמת נוספת שגילינו היא על בג"ץ. יאיר לפיד ועוד רבים טענו השבוע שהאופוזיציה פוגעת בביטחון המדינה בהתנגדותה להאריך את הוראת השעה שמונעת איחוד משפחות. כפי שהעיר ידידי הצייצן "התמנון האיטר", כידוע, שופטי עליון רבים פסקו שצריך לבטל את החוק, ועמדתם נדחתה על חודו של קול. מתברר, אם כן, שהשופטים הללו רצו למעשה לפגוע בביטחון המדינה, רק שמשום מה עד היום איש לא טרח לספר לנו. אסתר חיות, דורית בייניש, עדנה ארבל, סלים ג'ובראן ואדמונד לוי: כדבריו של לפיד, אתם לא נגד הממשלה אלא "נגד המדינה". ניכרים דברי אמת. הלאה. כמה פעמים הודבק הצירוף "כיסאולוגיה" לנתניהו ולליכוד? כמה פעמים נטען שהם מקריבים את האינטרס הציבורי לטובת הפוליטיקה הרגעית ומנעמי השלטון? בעוד הטענה הזו הופנתה נגד הליכוד בדרך כלל על נושאים פרקטיים משניים, השבוע אירע כאן אירוע מגה־טקטוני של פוליטיקה צינית, שמקריבה את הכל על מזבח כיסאות עור הצבי. אבל תגגלו היום "נדבקים לכיסא", ולא תמצאו שום דבר. אולי תמונות של צרצרים.
וכאן נכנס רגע האמת הדרמטי מכולם. שנים הזכירו לנו בתקשורת המרכזית שתפקיד העיתונות הוא לבקר את הממשלה, להיות ארסיים, חריפים וחסרי פשרות. והנה בשבועות האחרונים נחשפנו לסוג חדש של עיתונות. ליטופים, פינוקים ולבבות. זו לא תקשורת מוטה, זו תקשורת מתמסרת, מאוהבת. עידית סילמן הקורבן ההרואי, אביר קארה התמים והטוב, "השרים שאוהבים את עבודתם" ושלל תופעות שמגיעות מתחום כרטיסי הברכה ליולדת ולא ממלונות כלבי השמירה של הדמוקרטיה. עיתונאי ישראל פרשו לשנ"צ. בדיוק יצא ליין חדש של בונזו.
שנים טענתי שבמפה הפוליטית שלנו אין הנהגה לאומית ימנית מחוץ לליכוד, ומי שמתיימר להנהיג מחוץ לליכוד הוא בהכרח לא ימין. השבוע הוכח שצדקתי