הרוצח השקט

רבים מעיתונאי ישראל מתוכנתים לעבוד בהתאם למערכת ההפעלה של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית. האידיאולוגיה הזו מניחה בעצם שאין תופעות תלויות תרבות

בבוקר רביעי שעבר נמצאה גופתה של מיאסר עות'מן, צעירה בת ,27 אם לארבעה משכונת חליסה שבחיפה, שנרצחה לעיני ילדיה. לפי השנתון הסטטיסטי של המשטרה, בשנים 2019-2017 נרצחו בישראל 67 נשים, יותר ממחציתן )54%( אינן יהודיות. נשים ערביות מובילות את הרשימה הן בשיעור קורבנות הרצח והן בשיעור ניסיונות הרצח.

בחדשות ערוץ 12 נפתח האייטם בדיווח מהשטח של פוראת נאסאר ולאחריו נצפו שלוש נשים: יו"ר נעמ"ת, שהלינה כנגד תת־תקצוב ותת־ביצוע של רשויות המדינה לעניין התוכנית שהתגבשה בשעתו לצמצום האלימות כנגד נשים. אליה הצטרפו יונית לוי וכתבת חדשות ,12 שמבע פניהן הסגיר תדהמה, זעם ואחווה כלל־נשית.

לכאורה, לפנינו מופת של עיתונות מגויסת למען מטרה ראויה ומבורכת. למרות זאת, מתברר כי לפנינו קו עיתונאי הלוקה בעיוורון אידיאולוגי וגובל בטיפשות.

ביטוי לכך נמצא בהסטת הפוקוס אל המישור הפוליטי: הכתבת מיכל פעילן הציגה נתונים סטטיסטיים המתרכזים סביב מחדלי הרשויות, כגון: כמה השקיעה המדינה בטיפול מניעתי, ועד כמה (לא) הצליחו מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות לטפל בזמן אמת בנשים בסיכון. הצופים עשויים להסיק כי האלימות הגואה במגזר הערבי היא בעיקר תולדה של הזנחה פושעת מצד המדינה (וזה נכון, אם כי במידה מוגבלת). אף לא מילה על התרבות הפטריארכליתהיררכית במגזר הערבי, כגון: רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה", תרבות ההשתקה, הציפייה של הבעל לצייתנות האישה, פיקוח חברתי הדוק, חוסר לגיטימציה לאינדיבידואליזם ולחופש אישי. חמור מכך, עיתונאי ישראל יכלו להתעלות למדרגת עיתונות נושכת ואמיצה לו היו מטיחים במנהיגי הציבור הערבי שאלות קשות. למשל, לשאול מדוע התנגדו בזמנו (אוגוסט )2018 חברי כנסת מסוימים - עאידה תומא־סלימאן(!), איימן עודה, מיכל רוזין, אילן גילאון ועוד - לתיקון לחוק שיאפשר הקמה של תחנות משטרה חדשות בכפרים הערביים (במקרים שבהם המועצה המקומית מערימה קשיים). חששם של חברי הכנסת הללו ממרצ ומהמשותפת מפני חדירת סמלי הריבונות הישראלית לסביבה ערבית גובר על כל שיקול. כי מה זה באמת רצח של אישה לעומת קימום הזהות הפלשתינית?!

עיתונות ראויה היא זו שמציגה, לכל הפחות, תמונה מורכבת, מה שלא ניתן לומר על ערוצי המיינסטרים בישראל של המאה ה־12.

זה קורה מפני שרבים מעיתונאי ישראל מתוכנתים לעבוד בהתאם למערכת ההפעלה של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית. האידיאולוגיה הזו מניחה בעצם שאין תופעות תלויות תרבות, הכל אוניברסלי: הגבר מדכא את האישה, המדינה את המיעוט. זוהי אסטרטגייתהעל של מחנה הפוליטיקלי־קורקט המצפין־מהדהד רעיונות עוועים: הקורבן - המיעוט, המוחלש; המקרבן - מוסדות המדינה; הסטת המבט מהגורם התרבותי פירושה להניח לרוצח השקט להסתובב באין מפריע, ונמצא כי התקשורת אינה תורמת למיתון האלימות אלא מעצימה אותה.

אכן, למוסדות המדינה תפקיד מפתח בהדברת האלימות כלפי נשים, אבל הם ייטיבו לעשות אם יבינו את המכניזמים התרבותיים־מקומיים.