"אתמודד בליכוד או שאקים תנועה חדשה": עמיחי שיקלי שובר מימינה

הפולחן הלאומי סביב הנבחרת האנגלית מזכיר שוב שהכדורגל הוא רק תירוץ ● הגמר ביום ראשון מול איטליה יציג לעולם את הגאווה האופיינית לאוהדי "חולצת שלושת האריות" ואת התרוממות הרוח לאחר דיכאון הקורונה ● זכייה בגביע (והאנגלים הרי תמיד מתכוננים להפסד) תסמל את כיבוש היבשת, חצי שנה לאחר עזיבת האיחוד האירופי ● וכששיאי הרייטינג ומכירות הבירה נשברים מחדש בכל משחק, לא פלא שגם ראש הממשלה ג'ונסון מאשר באופן חריג להאריך את שעות הפתיחה של הפאבים

אנגליה בטירוף. אחוזת שיגעון. מסע הקסם של היורו ממשיך לחיות, והוא מביא אותה אל התחנה הסופית: הגמר בוומבלי, מחרתיים מול איטליה.

מי שחושב שזה רק כדורגל, מפספס את העניין. כדורגל הוא רק התירוץ. מסביבו מתקיים פולחן לאומי שלם שסוחף את כל הציבור. אם מישהו יעשה מחקר, הוא יגלה בוודאי קשר בין האופוריה של הימים האחרונים לבין הדיכאון הקורונה שקדם לה. אבל האמת הרבה יותר עמוקה. מדובר בעניין של כבוד לאומי. ואת זה בדיוק עשתה בשבועות האחרונים נבחרת שלושה האריות: הציבה את אנגליה בראש.

במידה רבה, אנגליה עדיין רואה בעצמה מעצמה. בוודאי במשחק שהיא־עצמה המציאה. לא סתם כולם בלונדון מסתובבים בימים האחרונים ושרים It's" ,"coming home כי מבחינתם הגביע חוזר הביתה. למקום שבו הוא צריך להיות. למקום שבו הכל התחיל.

לכל טורניר גדול אנגליה מגיעה כפייבוריטית בעיני עצמה. בעידוד הצהובונים - אלופי העולם הבלתי מעורערים בכותרות צעקניות - היא בונה אוורסט שלם של ציפיות, שמתנפצות בכל פעם מחדש. על הדרך נבנית בהתמדה הלאומיות (יש כאלה שיגידו לאומנות) האנגלית: אנחנו טובים מכולם, ועוד רגע כל העולם גם יכיר בזה.

לעיתים נדמה שהאנגלים פשוט נהנים מהעניין המזוכיסטי הזה. לקוות, להתפלל, לעודד - ואז להתאכזב. כל מי שהסתובב השבוע בלונדון, שמע את ההכנה המנטאלית המוכרת לאכזבה שצפויה מראש. בכל זאת, 55 שנים מאז הפעם הראשונה, האחרונה והיחידה שבה אנגליה זכתה בטורניר גדול - במונדיאל של 1966 שהיא־עצמה אירחה - עשו את שלהן. מאז, אפילו גמר היא לא ראתה - עד עכשיו. המנחוס נשבר.

מי שעוקב אחרי כדורגל (איך אפשר שלא) יודע שברוב השנים אנגליה פשוט לא היתה מספיק טובה. וגם סאות'גייט הפך את אנגליה ליחידה צבאית קשוחה. אחת שנלחמת בשביל הדגל, החולצה והכבוד. כזאת שהלאום חשוב בה מהפרט, וההישג הקבוצתי מהאישי. במקצוע שכולו כסף ופרסום, זה חידוש מרענן כשהיתה - למשל במונדיאל של 1990 - היא בעטה בדלי ברגע האמת, עם הפסד אכזרי בפנדלים לגרמניה, שחזר על עצמו ביורו ,1996 עם עוד הפסד אכזרי, שוב בפנדלים, ושוב לאותה גרמניה. במדינה שרואה בעצמה את הווינרית האולטימטיבית, הלוזריות הפכה לשם המשחק.

בלי אגו, עם המון גאווה

אבל בטורניר הנוכחי קרה קסם. האמת היא שזה היה ידוע מראש. כבר במונדיאל הקודם, ברוסיה, אנגליה שיחקה היטב והגיעה לחצי הגמר. כמו תמיד, היא הפסידה בו בדרמטיות: הובילה, שלטה, והפסידה לקרואטיה בהארכה. הציפיות נבנו מאז בהתמדה, והפעם נשענו לא רק על הכבוד הלאומי אלא גם על נתונים: לשם שינוי, לאנגליה יש בטורניר הזה נבחרת מצוינת. חזקה, תחרותית, צעירה ולעיתים (שומו שמיים) אפילו אטרקטיבית. לא במובן של ברזיל או של ספרד עם הטיקי־טקה, אבל ביחס לתדמית המשעממת של הכדורגל האנגלי - "תגביה ותרוץ לנגוח" - סיפקו האנגלים כמה תצוגות בהחלט מרשימות.

הבולטת שבהן, איך לא, היתה הניצחון 0:2 בשמינית הגמר על גרמניה. לא צריך חוש היסטורי מפותח מדי בשביל לרדת לשורש היריבות בין שתי הנבחרות. היא נשענת, כמובן, על ההיסטוריה הלאומית העקובה מדם שלהן. מבחינת האנגלים, גרמניה היא ה־אויב, וניצחון עליה גדול בהרבה מכדורגל ומהספורט. גם 76 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא הוכחה תמידית עבור האנגלים שהטובים מנצחים את הרעים.

במדינה שאוהבת להעריץ (ולשנוא, אבל זה כבר עניין אחר), היה מעניין לראות איך נבנתה בשיטתיות ובהתמדה דמותו של המאמן הלאומי, גארת סאות'גייט - מי שהיה הגיבור הטרגי של אותו הפסד בפנדלים לגרמניה ,1996־ב והוביל את אנגליה לניצחון עליה בשבוע שעבר. טיפוס אפור, אנטי־גיבור, שמצא את עצמו עושה את מה שלא עשו רבים (וטובים ממנו) לפניו: מוציא מנבחרת אנגליה את הקסם, ומטריף כתוצאה מכך אומה שלמה. הסוד, אם יש כזה, הוא שהנבחרת האנגלית חסרת אגו. יש בה כוכבים, אבל כמאמר שלושת המוסקטרים (ויסלחו לי האנגלים על ההשאלה מאלכסנדר דיומא) - כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם. נבחרת שמעוררת גאווה. שכיף להזדהות איתה. אין קרן רחוב בלונדון שבה זה לא בלט השבוע: בקרונות האנדרגראונד, במסעדות ובפארקים. המונים לובשים את מדי הנבחרת, עוטים דגלים, ושרים. זה חוזר הביתה.

התמיכה הגורפת הזאת בנבחרת בלטה במיוחד כאשר הקפטן, הארי קיין, לא הצליח לכבוש במשחקים הראשונים. היה ברור שזה עניין פסיכולוגי; קיין הוא מלך השערים (של הליגה ושל המונדיאל האחרון), ואחד שמבקיע גם מתוך שינה. מאמן אחר, בנבחרת אחרת, כבר היה מחליף אותו, אבל סאות'גייט הלך עם הכוכב שלו, וקיבל תמורה נגד גרמניה, וברבע הגמר נגד אוקראינה, ובחצי הגמר נגד דנמרק - השער ששלח את האנגלים לגמר.

האנטי־גיבורים הפכו גיבורים

היה משהו מעורר כבוד בהתנהלות הזאת של המאמן הלאומי. לא רק האמון בשחקנים שלו, אלא ההליכה בדרכו. מי שלא חי באנגליה, לא יבין את הלחץ שמפעילה התקשורת על מי שבכותרות: פוליטיקאים, כוכבים,

ספורטאים - כולם זוכים לטיפול שכולל הערצה שעל גבול הסגידה ביד אחת, וביקורת אכזרית (לעיתים קרובות תוך שימוש במשחקי מלים קטלניים) ביד השנייה. זה נכון לגבי כוכבים בכלל: השבוע חשפה התקשורת הבריטית את המשכורות של הטאלנטים ברשות השידור הממלכתית הבריטית, הבי.בי.סי. הם מרוויחים מיליונים, בליש"ט, בכל שנה. אחד מהם, גארי ליניקר, היה במשך שנים ארוכות מלך השערים של הנבחרת, לפני שהפך לפרשן. לאחר הפרסום (שגילה כי הוא מרוויח 1.36 מיליון ליש"ט בשנה), הוא הודיע כי יקצץ 25 אחוז ממשכורתו - והמשיך לפרשן את הנבחרת.

נאמנה לדרכה הזאת, בנתה התקשורת האנגלית את הנבחרת ואת מאמנה, אבל בה בעת שחטה אותה כשלא עשתה את מה שדרשו ממנה. בהתחשב באוסף הכוכבים החריג שיש לה, ציפו ממנה להיות יותר פלייסטיישן ופחות בריטית נוקשה. אבל סאות'גייט בשלו; די היה להסתובב בלונדון השבוע ולראות את כמות החולצות של דקלן רייס, קלווין פיליפס או לוק שואו - אף־אחד מהם לא מסי או רונאלדו - כדי להבין שדרכו ניצחה, והאנטי־גיבורים הפכו לגיבורים.

לטוב ולרע, סאות'גייט הפך את נבחרת אנגליה ליחידה צבאית קשוחה. אחת שנלחמת בשביל הדגל, החולצה והכבוד. כזאת שהלאום חשוב בה מהפרט, וההישג הקבוצתי מהאישי. במקצוע שכולו כסף ופרסום, זה היה חידוש מרענן. לאנגלים אין עליו כמובן בלעדיות - לא מעט שחקנים, בלא מעט נבחרות, מקיזים דם בשביל המדים הלאומיים - אבל במדינה שבה הכדורגל הוא דת, הציבור מתפלל בתודה.

זה בא לידי ביטוי בכל דבר: במהלך הטורניר נשבר שיא המכירות של בירה ברשתות השיווק. ברבע הגמר נשבר שיא הצפייה בטלוויזיה בשנת ,2021 שנשבר שוב בחצי הגמר. ביום של משחק חצי הגמר לא היה אפשר להשיג בלונדון חולצה רשמית של נבחרת אנגליה (ולא מדובר במוצר זול; מחיר כל חולצה - 100 ליש"ט). המדינה כולה נתונה בשיגעון.

בימים שבהם אנגליה שיחקה, לא היה סיכוי להשיג מקום בפאב, גם לא בעמידה מרחוק. ראש הממשלה בוריס ג'ונסון הלך עם הזרם, ואישר שלשום להאריך את שעות הפתיחה של הפאבים בזמן המשחק של אנגליה בחצי הגמר נגד דנמרק, למקרה שיהיו הארכה או פנדלים. בגמר כבר תהיה בלונדון אקסטזה מוחלטת. מחירי הכרטיסים למשחק צפויים לזנק במאות אחוזים - לאלפי ליש"ט לכרטיס בודד.

שוב יש סיבה לחיות

לטירוף הזה יש, כמובן, מחיר. המשחק בשלב הבתים נגד סקוטלנד הוביל לעלייה חדה בתחלואת הקורונה. במגרשים אין חובה לעטות מסיכה; האוהדים קופצים, שרים, מתחבקים - ונדבקים. את מה שהם לא עושים במגרש, הם עושים בפאב או ברכבת התחתית. גם בה (לא להאמין), רבים מהנוסעים ללא מסיכות וללא שמירת מרחק מינימלית, בוודאי בדרך למשחקים.

ג'ונסון מתכוון להסיר בהמשך החודש את כלל הגבלות הקורונה באנגליה. קשה להבין איך זה אפשרי, בהתחשב בנתוני התחלואה המטורפים כאן. בגל הראשון, לפני יותר משנה, בנה ג'ונסון על חסינות עדר, וכשל. אפשר שגם הפעם הוא ייכשל, אבל נראה שהאנגלים והנב־ במידה רבה כמו הישראלים - מאסו בקורונה, ולא מוכנים לחזור אליה. הם מחפשים סיבה לחיות, חרת הלאומית שלהם נתנה להם בשבועות האחרונים סיבה מעולה לעשות זאת.

לאנגליה נשאר עכשיו משחק אחד, הגמר, ביום ראשון בערב נגד איטליה. עד אז האומה כולה תצא מדעתה. התמיכה שהיא תיתן לנבחרת תהיה חסרת תקדים. הלחץ שיופעל עליה - בהתאם. מבחינתה, מדובר במלחמה לכל דבר. לא פחות מזה.

חצי שנה אחרי שנכנסה לתוקף הפרישה שלה מהאיחוד האירופי, הממלכה עומדת על סף כיבוש היבשת שאותה עזבה לא מזמן. העובדה הזאת לבדה הופכת את המשחק מחרתיים לחשוב בהרבה מהעניין הספורטיבי שלו. מבחינת האנגלים, ייקבע בו מי הטוב מכולם - ולא רק בכדורגל כמובן. כולם כאן מתפללים שזה ייגמר home־ב ,It's coming ולא going־ב It's

אופוריה. קיין והחברים חוגגים, השבוע

קסם. סאות'גייט

מחירי הכרטיסים צפויים לזנק לאלפי ליש"ט לכרטיס. אוהדי אנגליה אחרי הניצחון על דנמרק | צילום: רויטרס