פחד ומשטמה בקמפוס

מקרה האלימות בבית ברל הוכיח שוב: סטודנטים באוניברסיטאות ומכללות בישראל נתונים למתקפה פ־סיכולוגית אנטי־ציונית

כמה שעות לפני ההצבעה על חוק איחוד משפחות, התנהל באולם נגב בכנסת דיון שלא משך עיתונאים אבל חשף צד מאוד מדכא בזירה הפנימית: דיכוי שחווים סטודנטים ציונים בקמפוסים של אוניברסיטאות ומכללות בישראל.

"פנה אלי אדם בשם אלעד גביאן, וביקש שאפרסם כדי שיגיע למישהו שיוכל להתערב", כתבה בטוויטר אישה צעירה ב־71 במאי, בזמן מבצע שומר החומות בעזה וההתפרעויות החמורות של ערביי ישראל. היא שיתפה את המסר של גביאן: "אני סטודנט בבית ברל, ובגלל שרציתי שהמכללה תתלה דגל ישראל בכניסה, גורשתי ונחסמתי בקבוצות. אמרו לי שאני מסית לאלימות, להירגע. שאני אלים. ערבים איימו עלי. המכללה אפשרה ומאפשרת תמיכה בטרור - לא נאמר משום גורם רשמי שהמכללה בצד של מדינת ישראל. נשמע שולי, אבל זה קריטי. כל היהודים מפחדים".

הציעו לגביאן לפנות ל"אם תרצו" ולשר החינוך דאז יואב גלנט. באירוע של חברות הכנסת גלית דיסטלאטבריאן וקטי שטרית, פירט גביאן את מה שסיפר לפני כחודשיים. "בתוך חודש הפכתי מסטודנט מצטיין (לקולנוע) למנודה ומצורע", אמר. לדבריו, יו"ר אגודת הסטודנטים, שהוא עצמו היה חבר בה, כמו גם בכירים בהנהלת מכללת בית ברל, עשו לו שיחות "הרגעה" ו"השתקה". "עכשיו נאסר עלי לגשת למבחנים", סיפר.

גביאן הטיל את האחריות על העומדת בראש המוסד, פרופ' יולי תמיר. באחד משיאי העימות בינו לבין המכללה והסטודנטים הערבים, הוא הותקף לאור יום בשטח הקמפוס. אלעד הוציא מתרמילו, לעיני משתתפי הכנס, חולצת טריקו מוכתמת בדם.

סטודנט מאוניברסיטת אריאל הציג עצומה של סטודנטים שקוראת לנשיא הרצוג שלא לאשר את מינויו של פרופ' דוד הראל לתפקיד נשיא האקדמיה למדעים. מתברר שהאישור הסופי למינוי נעשה בחתימת נשיא המדינה. במצב המשילותי בארץ כיום, נראה שדווקא נשיא המדינה, מעמדתו הסמלית ביותר, יכול למלא חלל ריק בנושאי מפתח.

יחד עם העצומה נגד הראל, דווח בכנסת על שורה של יוזמות שלו בקהילה האקדמית הבינלאומית, הפוגעות באקדמיה הישראלית ובקשריה עם מוסדות עמיתים בעולם. בייחוד תמיכתו בתנועת החרם והסנקציות ופגיעתו הספציפית באוניברסיטת אריאל על ידי קריאה לניתוק קשרים איתה. אגב, גם יולי תמיר בתפקידיה הממלכתיים בעבר נלחמה נגד אישורה של אריאל כאוניברסיטה. ד"ר אורי כהן הציג תמונה של בכירים באקדמיה, כמו אותו פרופ' הראל או נשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' רון רובין, שפרסם קריאה למרד נגד הממשלה.

אך אלו קרבות אוויר של מדיניות בגובה 50 אלף רגל. הסטודנטים שהגיעו ממכללות כמו תל חי או בית ברל ושנקר, מהאוניברסיטה העברית ומתל אביב, תיארו את האקו־סיסטם האנטי־ציוני־אנטי־יהודי הרווי בתחושות של צעירים הנתונים למתקפה פסיכולוגית. אלו סטודנטים שנשלל מהם חופש המחשבה וחופש הביטוי.

האנטי־ציונות בקמפוסים מגובה בהפחדה שמייצרות קבוצות מאורגנות של סטודנטים ערבים. זה כבר לא משהו שמרצים מבטאים כדעה "מחייבת" כלפי הסטודנטים; אנטי־ציונות והפיכת היהדות לאויב אידיאולוגי כבר מוטמעות בשפה ובתכנים האקדמיים של חומרי הלימוד.

ומי בתפקיד מפא"י? האמריקנים חזק בתמונת הפוליטיקה הישראלית באמצעות לפיד, אבל הציבור ידרוש אחריות מרה"מ בנט - אם ייווצר מחדל ביטחוני בעקבות חוק האזרחות

איילת שקד, מעל דוכן הכנסת ובמסדרונות במשאים ומתנים עם מפלגות השמאל ועם רע"מ, כבר עברה פאזה. מבחינה עקרונית היא מנהלת משא ומתן על זכות השיבה. לא על חוק האזרחות ולא על איחוד משפחות, אלא על מתן הכרה לדרך מסוימת של מימוש הזכות. קרה לה מה שאירע ליוסי ביילין, אהוד ברק ואמנון ליפקיןשחק בטאבה לפני כ־02 שנה. הם כבר דנו שם בקליטת כ־001 אלף פליטים פלשתינים בישראל.

מתברר שלבנט ושקד אין לאן לחזור, לא רק מבחינת המחוז האלקטורלי שלהם; אין להם דרך חזרה מבחינה מוסרית, רגשית, אידיאולוגית. הם מין ילד יתום, דוראשי, שמטופל במשפחת אומנה שמאלית.

לא משנה מה הסיבה הפוליטית שבגינה הם לא מוכנים לחבור לימין בהעברת חוק יסוד: כניסה, הגירה ומעמד בישראל. בסוף, מהשיקולים הפרקטיים עוברים לשיקולים העקרוניים: בפתח נוסח החוק נקבעים "עקרונות יסוד": (א) "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. (ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי...". לזה שקד ובנט כבר לא יכולים להסכים כיום, משום שמנסור עבאס, מרב מיכאלי, תמר זנדברג ובני גנץ שוללים הנחות יסוד אלה.

יש כל מיני פרשנים הבקיאים לעומק בימין, המתחרים