הליכה בשדה מוקשים

רה"מ בנט הבטיח ממשלה מתפקדת, ואכן השרים פועלים במשרדיהם והקבינטים מתכנסים ● אבל הסאגה סביב חוק האזרחות היתה רק הפתיח למלחמות הקואליציה, כשכל חוק הופך למטען צד שאין לדעת מתי ואיך יתפוצץ ● ובינתיים, שר האוצר מפזר מיליונים על המפלגות הערביות, העיקר שהממשלה ת

הטקסיות שבעת נשיא המדינה יצחק הרצוג העניקה לבית המחוקקים רגע קט של אסקפיזם, עם

וממלכתיות שלא נראתה בו כבר זמן רב. המשכן נראה כמשווע לכך ומחכה לרגעים כאלה, שהפכו מועטים מכנסת לכנסת, משנה לשנה. המליאה חדלה לרגע מההתכתשויות, מהצעקות ומהגידופים ועטתה חג. הסדרנים חזרו, לפחות לכמה שעות, לתפקידם המקורי כאוכפי סדרי המקום וכעוסי קים בעיקר באורחים הרבים, ולא כמשליכי חברי כנסת מהוועדות ומהמליאה.

חברי הכנסת לשעבר שהגיעו כאורחי הכנסת לצי פות מקרוב בטקס הרשמי, הסתובבו מחויכים במלבושים מהודרים וסקרו את הנוכחים - חברי הכנסת המכהנים - מי בקנאה ומי ברחמים. ח"כים לשעבר שפקדו את האירוע הגיעו מכל המפלגות ומכל הקשת הפוליטית, כולל ממפלגות שכבר אינן קיימות. ועדיין נדיר היה לראות את הלשעברים והמכהנים זה לצד זה, להתרי פק בערגה על מה שהיה ולדעת שאותם ותיקים, חלקם שועלי קרבות, תככנים ורוקמי מזימות לא קטנים, בכל זאת מייצגים תקופה שהיתה ואיננה עוד.

החוק הישראלי, תקנון הכנסת ונורמות ההתנהגות שאפיינו את עבודתם של ח"כים בעבר, אינם מתאימים למציאות הפוליטית הנוכחית. התכתשויות פוליטיות ליוו את המדינה מיום הקמתה ואף קודם לכן, חלקן היו אכזריות ונמוכות, אך עדיין נותר מקום לכבוד הדדי, לאמון בסיסי ולדרכי פעולה משותפות, שהצליחו להי ביא את המדינה ואת הפרלמנט שלה למה שהם היום.

אבל עם השנים הלך ונשחק מעמד חברי הכנסת, ירדה הרמה, הכבוד והממלכתיות פסו מן העולם, ועל אמון אין מה לדבר בכלל. רגע של שפל נמוך במיוחד נרשם השבוע, כאשר ח"כ יצחק מאיר הלוי מתקווה חדשה נאלץ להגיע למשכן שעות ספורות אחרי שאחותו ז"ל הובאה למנוחות. במקום להתחיל לשבת שבעה, הגיע הלוי עם בגדי האבל הקרועים למשכן הכנסת כדי להשתתף בהי צבעה אחרי שהקיזוז, שנקבע עבורו מראש, קרס.

בחילופי ההאשמות לאחר מכן הטיח כל צד כי השני אחראי להפרת ההסכם שהיה מאפשר לח"כ האבל לשבת שבעה בביתו בלי הפרעה. קשה להשתחרר מהרושם שבסך הכל היה מדובר באי הבנה, אבל הנתק וחוסר האמון כל כך גדולים שלכל אחד היה קל יותר להאמין שהי שני שקרן שפל, מאשר שהדבר נעשה בשוגג, בתום לב.

וזו רק דוגמה. אם בעסקי היהלומים מוותרים על חוזה שבכתב ומסתפקים בלחיצת יד, עסקים בכנסת אפשר כיום לבצע רק בחקיקת חוק יסוד חדש ובשינוי בשיטות המשטר. שמיר ופרס חתמו על הסכם. נתניהו וגנץ כבר היו צריכים שינוי חקיקה. בנט ולפיד מכנים את עצמם ראשי ממשלת האיחוי, אבל סיכמו על חוקים נוספים שלא יתירו מקום לאיש מהם להתחרט.

סרבנות שבשגרה

גם ביחסים בתוך הקואליציה חל שינוי גדול. בעבר מקרה שבו מפלגה קואליציונית מודיעה כי לא תצביע על פי עמדת הממשלה, היה נחשב לאירוע נדיר. בדרך כלל גם היה שמור לנושאים עקרוניים ומהותיים בלבד. ואילו כעת הפכה הסרבנות לעניין של מה בכך. העמי דה הממשלתית כבר לא מחייבת ולא מעניינת. כל חוק הופך למטען צד שאין לדעת מתי ואיך יתפוצץ. זה התי חיל בחוק איחוד המשפחות, נושא עקרוני ומהותי לימין מצד אחד, ולשמאל הקיצוני ולמפלגות הערביות מנגד.

אבל כשמנסים לנטרל את המוקש בדרך עקמומית ופתלתלה, מייד מגיע הבא אחריו. כך הפך גם חוק פשוט וסתמי, כמו הארכת הוועדה לפיקוח על בנות שמקבלות פטור מגיוס בשל סעיף שמירה על הדת, למופע של השפלה לקואליציה - שנאלצה למשוך אותו בהיעדר רוב. זאת אחרי שברע"מ הודיעו שיתנגדו מסיבות שוי נות ובלתי עקרוניות בעליל. כי אם מותר פעם אחת, אז כנראה מותר בכל פעם. את הממשלה אמנם קשה להפיל, אבל אם ימשיכו לאתגר אותה על בסיס יומי כמו בשבוע האחרון, ייתכן שתקרוס לתוך עצמה.

לפני שהגיב להשפלה שספגה ממשלתו אחרי פאי רסת חוק האזרחות, אמר ראש הממשלה נפתלי בנט כי מגיעה לאזרחים ממשלה מתפקדת. למעשה, את כל התחייבויותיו לפני הבחירות השליך הצידה עבור העיקרון הזה. ממשלה מתפקדת ופעילה תמורת חודשי השיתוק של ממשלות מעבר וממשלה פריטטית. מצד אחד הממשלה אמנם מתפקדת: השרים פועלים במשי רדיהם, הקבינטים מתכנסים, ומליאת הממשלה נפגשת מדי יום ראשון כנדרש. אולם הכנסת בקיפאון עמוק. ועדות הכנסת אינן מוקמות. הוועדה המסדרת, שהיתה אמורה להתפרק מזמן, כבר ביום הקמת הממשלה, עדיין עומדת על תילה. חוקים פרטיים לא מורשים להיות נדוי נים, וכל חוק ממשלתי הופך למלחמת עולם בין מרכיבי הקואליציה לבין עצמם. לומר שהממשלה מתפקדת ביום שלא הצליחה להעביר את הוראת השעה שממשלות ישראל לפניה העבירו כלאחר יד בכל שנה במשך יותר מעשור - לא מצביע על חיבור בריא למציאות.

במשך שנים הוצגה ממשלה הנשענת על הסיעות החרדיות ככזו הכנועה לסחטנות. ממשלה ללא חרדים נתפסה בעיני רבים כחידוש מרענן. אלא שבממשלה הנוכחית גם המילה סחטנות מקבלת משמעות חדשה והיקפים שלא הכרנו בעבר. לא מדובר רק על כי35 מיי ליארד השקלים שהובטחו למנסור עבאס ולסיעת רע"מ, ולא רק על החוק הנורבגי המורחב שהכניס עשרות ח"כים ומאות תקנים נוספים מקבלי משכורת ציבורית מעבר למה שהיה מקובל עד כה, אלא על הצורך של הממשלה לקנות הצבעות כמעט מדי יום על מנת להבטיח להן רוב.

החוקים החשובים באמת לקואליציה הם לא אותם חוי קים ערכיים או ביטחוניים כמו חוק איחוד המשפחות או חוק שירות הביטחון שנפלו. מה שבאמת קריטי ליציבותם של כיסאות השרים הוא אותם חוקים פוליטיים שנועדו לצמצם את האפשרות לטלטל את יציבות הספינה על ידי האופוזיציה. בחוקים אלה רשמה השבוע הקואליציה הצלחה כבירה. חוק פיצול הליכוד, חוק הרחבת החוק הנורבגי והחוק להארכת המועד האחרון לאישור תקציב המדינה עברו ואושרו בקריאה סופית.

חלק מהחוקים, כמו החוק לפיצול הליכוד, הגיעו עם רוח גבית של הרשימה המשותפת. כל הצבעה כזאת, שבה נדרשת הקואליציה לשירותיה הנאמנים של הרשימה הערבית שבאופוזיציה, לא מגיעה במקרה. אין מתנות חינם. וגם אין מתנות זולות. מדובר על מיליוני שקלים ויותר על כל הצבעה והצבעה.

שיעור מאבידר

בקואליציה חששו במיוחד מהחוק לפיצול הליכוד. אחרי שאלי אבידר מישראל ביתנו הודיע לפתע כי יתנגד לו - ועמיחי שיקלי הרי מצביע איך שבא לו בלי להודיע מראש - ראו גדעון סער וזאב אלקין, הדוחפים העיקריים לחקיקה, שהרוב נשמט מידיהם. מייד פתחו במו"מ עם איימן עודה ועאידה תומא סלימאן מהמי שותפת כדי שיסייעו להם להעביר את פיצול הליכוד, ציפור נפשם. ברגע האמת נעדרו השניים. אחת טענה שלא הרגישה טוב. השני טען שנרדם בחדרו. החוק עבר,

בשיחות סגורות רבות, בעיקר בקרב אלה שניסו לרתום אותו למהלכים נגד נתניהו, הסביר הרצוג במתינות כי למרות התנגדותו העזה אליו - מדובר במנהיג המייצג ציבור רב, והוא לא מתכוון להיות חלק ממופעי שיסוי

אבל המחלה הפתאומית והשינה העמוקה עלו למשלם המסים הישראלי מיליוני שקלים, שיועברו בקרוב לאחד הארגונים המטפלים באוכלוסייה הערבית.

לא אלקין וסער, ואפילו לא בנט, שקד או לפיד, יכולים לערוך עסקאות כאלה מבלי לערב בהם אדם אחד. זה שחותם על הצ'קים. שר האוצר אביגדור ליברמן. אותו איש מהקמפיין הבלתי נשכח שבלי נאמנות אין אזרו חות, הפך בשבועות האחרונים לספונסר הגדול שהיה אי פעם למגזר הערבי בישראל, כולל תומכי הטרור, וזה עוד בוטנים לעומת הכסף הגדול שיגיע במסגרת תקציב המדינה שאותו הוא מכין בימים אלה. בעוד רע"מ מצד אחד והרשימה המשותפת מצד שני מתכתשות מי תביא הישגים רבים יותר למגזר, עומד ליברמן ביניהן וזורק בחו דווה שטרות כסף על שתיהן, העיקר שהממשלה תחזיק.

אגב, את רע"מ לא היה צורך לשכנע לתמוך בחוק לפיצול הליכוד. יותר מאשר החשש מאיבוד מעמדם כלשון המאזניים, מה שיקרה אם הליכוד יפוצל, חושש מנסור עבאס מחוסר היכולת שלו להתנגד לחוקים כיום. תמיכתו בחוק האזרחות עשתה בו שמות בקרב המגו זר הערבי, וכל מה שעבאס מעוניין בו הוא קצת יותר חופש פעולה. שיאפשרו לו להתחמק פה ושם מהמליאה בנושאים רגישים. ארבעה ח"כים נוספים לקואליציה זה בדיוק הפתרון שלו הוא זקוק.

הודעתו של אבידר כי יתנגד לחוק פיצול הליכוד, שעות בודדות אחרי המפלה הקואליציונית בחוק האזו רחות, הטריפה את הנהלת הקואליציה, אבל יותר מכוו לם את אביגדור ליברמן. אם יש דבר שליברמן לא יכול לסבול זה מרד פנימי בתוך מפלגתו. בשנים האחרונות נאלץ היו"ר, שמתברר כלא כזה כל יכול, להתמודד עם כמה כאלה. יו"ר ישראל ביתנו סבר שפגישה פומבית ומחויכת במקום פומבי בכנסת תעשה את העבודה. אחרי השבעת הממשלה, כשהודיע אבידר שהוא רואה את עצמו משוחרר מהמשמעת הקואליציונית, ביקש ממנו ליברמן פגישה במזנון העובדים בכנסת, מקום בולט לעין וגם נגיש לצילום. ליברמן הקפיד להיות מחויך כל הפגישה. הרושם שנוצר היה כי השניים השלימו, והמפקד הצליח להחזיר את החייל לתלם.

גם ליברמן עצמו האמין בזה. עד ההודעה השבוע. כשהדבר התפרסם, מיהרו ראשי הקואליציה לבדוק עם ליברמן אם הדבר נכון. אבל ליברמן לא ידע על כך דבר. אבידר הפתיע גם אותו. שידר לו שהוא לא סופר אותו עוד. ההודעה הזאת היא למעשה גט כריתות. אבידר מודע לזה. לישראל ביתנו כבר לא יוכל לחזור. הוא כנראה גם לא מעוניין. כמנכ"ל הבורסה ליהלומים, התפקיד שממנו פרש על מנת להיכנס לכנסת, הרוויח יותר ממנכ"ל בנק. אבידר לא מחויב לקואליציה, אבל לא ברמה שעליה יכולים לבנות באופוזיציה. הוא מעוניין בהישארותה של הממשלה ולא יפעל להפילה.

אפשר גם אחרת

מדינת ישראל ראויה ליצחק הרצוג כנשיא והוא ראוי לה. אחרי שנים רבות של קיטוב, פילוג ורוחות רעות שנשבו מכיוון משכן נשיאי ישראל והרעילו את האווירה, דווקא מהמקום שהיה אמור להיות דוגמה וסמל להכלה ולאיחוי, מגיע לתפקיד אדם שכל כולו מסור לקו הזה ומחויב לו. הנשיא הרצוג הגיע ממחנה פוליטי מובהק מאוד ואפילו עמד בראשו, אבל תמיד ידע למצוא את המאחד. גם בתוך מפלגת העבודה עצמה, בזמנים שבהם קרבות איתנים התחוללו והסכינים נשלפו, ידע להיות גורם ממתן ומפשר.

הרצוג נכנס לתפקיד כשהציפיות ממנו עצומות. נראה שכבר עידן ועידנים לא ישבה בבית ברחוב הנשיא דמות ממלכתית אמיתית, שיודעת להתרומם מדעות פוליו טיות או ממרירות נפש ולהחזיר את המקום לבית של תקווה והפצת אור.

עדות ראשונה לכך היא התעקשותו מעוררת ההתפעו לות להותיר את מינוי נאור יחיא על כנו, למרות הטרו לול הקיצוני שאחז במפגינים נגדו, רובם ככולם ממחנהו לשעבר של הרצוג. סביר להניח שהרצוג לא רק סבור שיחיא דובר מקצועי ושאין קשר למקום עבודתו הקודם, אלא גם כופר בהנחת המוצא של המפגינים מהכיכר, כי לשכת נתניהו היא מקור הרשע בעולם.

נתניהו אינו כוס התה של הרצוג, וכראש האופוזיציה פעל להפלתו ומתח עליו ביקורת קשה. אבל הרצוג, בניו גוד לפוליטיקאים של היום, מעולם לא שידר או הפיץ שנאה כלפיו, לא החרים אותו ולא ביזה את מוסד רה"מ. בשיחות סגורות רבות, בעיקר בקרב אלה שניסו לרתום אותו למהלכי שנאה והסתה, הסביר במתינות כי למרות התנגדותו העזה לנתניהו ולדרכו, מדובר במנהיג המייצג ציבור רב. וככזה הוא לא מתכוון להיות חלק ממופעי ביזוי ושיסוי. זה לא אדם זה או אחר, היה מסביר, אלא העם הוא שחשוב.

החוקים הפוליטיים נועדו לצמצם את האפשרות לטלטל את יציבות הספינה. רה"מ בנט ושריו, השבוע בכנסת