בין רבי נחמן לבטהובן
מזמור ליום חול הוא ספר השירים השישי במספר של המשורר אליעז כהן, ובו הוא ממשיך בדרכו השירית וטביעת אצבעו ניכרת כמעט בכל שורה. השירים של כהן כתובים תוך שילוב בין שפה דתית שהמקורות שזורים בה, לבין כתיבה אישית, חשופה וכנה. כך למשל הוא כותב: "עֹוֵמד ַּבַּלְיָלה ַהֶּזה / ַעל ֶּגֶׁשר ַצר ְמאֹוד / (ֶׁשהּוא ִלִּבי)". הפיכת ה"גשר הצר מאוד" של רבי נחמן, שנטבע כדימוי לעולם כולו, לדימוי אישי וקונקרטי של לב המשורר, מייצג היטב את כתיבת כהן, שהופכת מקורות כלליים לדימויים אישיים וספציפיים.
כך, למשל, באחד השירים כהן מתאר מציאות בדיונית שבה המטוס שהוא טס בו נמצא על סף התרסקות, והוא, כמו יונה על
ִּ י ְבֶש ַּ ַער הָּדֹול ַהֶּזה", אבל אינו מתוודה על כך בפני יתר הנוסעים מפני ש"ָיַדְעִּתי ֶׁשֶּזה ְזַמן ַרב / ֵאינֹו ְמַדֵּבר ִאִּתי / ְוִנְׁשַאְרִּתי ָלֶׁשֶבת". הסיטואציה של המטוס המחשב להישבר והדובר המדמה בנפשו כי זו אשמתו אך נאלץ להודות כי כנראה שאלוהים לא ישמע את וידויו, מתארת חוויה קיומית של אדם דתי המתמודד עם "הסתר פנים".
לבד מן המקורות היהודיים כהן משרבב מדי פעם גם אזכורים לספרות העולם, כמו למשל בשורה: "ֶאת ִריְתמּוס ָהַרֲחבּות ָלַקח ִויְטָמן / ִמְּתִהִּלים", או בשורות האוטוביוגרפיות המחויכות מתוך המחזור "לקראת יום הולדתי הארבעים ושבעה": "ִלְפָעִמים ֲאִני חֹוֵׁשב ֶׁשַהַּכּדּור ַהֶּזה / ָּגדֹול ָעַלי / ַּפַעם ... ָהִייִתי ָּבטּוַח ֶׁשַאְמִציא ָּדָבר ָּבעֹוָלם, ְּכֵאִדיסֹון,/ ֲאַׁשְחֵרר ֲעָבִדים ִּכְס ָּפ ְר ָטקּוס אֹו ִליְנקֹו ְלן, / ָאתּור ְו ֶא ְמָצא ַיֶּבֶׁשת / (אֹו ְלָפחֹות ְׁשִביל ִּבְלִּתי ֻמָּכר) / ַאִּגיַע ַלָּיֵרַח, / ֶאֱהֶגה ָּדת ֲחָדָׁשה. // ֲאִני ִּכְמַעט ֶּבן ַאְרָּבִעים ְוֶׁשַבע, / ָּדָבר ִמָּכל ֶזה לֹא ֵהַעְזִּתי ַלֲעׂשֹות".
עם זאת, כהן מתכתב בעיקר עם השירה העברית החדשה: כך למשל במחשבה על ייסוד "דת חדשה" בנוסח יהודה עמיחי, או בשיר הנפתח במילים: "ַּגם ַהָּצהֹב ַהּיֹום ָצהֹב ְמאֹוד", המתייחס לשיר "למחרת" מאת לאה גולדברג. כבספריו הקודמים, עדיין דומה כי "בעלת הנוסח" השירי המשפיעה על כהן יותר מכל היא המשוררת זלדה, האם הגדולה של משוררי "משיב הרוח", שלעיתים קשה להפריד בין סגנונה לבין סגנונו של כהן: "ְזַמן ַרֲעָוא ְּדַרֲעִוין ֶׁשל ַׁשָּבת ֵּבין ָהַעְרַּבִים. / ְזַמן ּבֹו ָנסּו ַהְּצָלִלים. / ֶעֶלם ְוַעְלָמה יֹוְרִדים ַלַּגן / ְוֵאין ִמְּלַבָּדם עֹוד ָּבעֹוָלם".
המשחק בין המוכר לחדש מייצר לעיתים שירים נהדרים בספר. עם זאת, לפעמים נראה כי המשחק קם על יוצרו, מה שיוצר שירים שעלולים להיקרא כמעט כפרודיה על הסגנון של כהן. כך למשל בבית השיר הבא: "ֲעָׂשָרה ָיִמים ַאֲחרֹוִנים ֶׁשל ֱאלּול, / ֲעֶׂשֶרת ְיֵמי- ְׁשֵאָלה. / ְוַדְוָקא ַהּיֹום, ְּבָכ"ף ּבֹו ֲאִני / ָּתלּוי ַעל ְּבִלי / ָמה". עשרת ימי השאלה, המהדהדים את עשרת ימי התשובה שבאים אחריהם, והפסיחה הבוטה בסוף הבית המחלקת את המילה "בלימה" לשתיים בעקבות תורת הסוד היהודית, נקראים כמשחק מתחכם.
"מזמור ליום חול" מחולק לחמישה שערים הרחוקים זה מזה בנושאיהם. ייתכן שעבודת עריכה מהודקת יותר היתה מותירה כמה מהם מחוץ לספר, כדי להגדיל את לכידותו. כך למשל, בלב השער הראשון, האישי והוידויי, מופיע לפתע שיר תהילה למלחין לודוויג ואן בטהובן. אף שהשיר מעניין ונכתב בעת ביקור המשורר בגרמניה, הוא חריג בתוכנו ובאווירתו ודומה שעדיף היה להשאירו בחוץ. לבד משיר זה, הספר מדלג בין שירים העוסקים בחוויה הדתית, שירי משפחה, שירי אהבה, שירי מקום: כפר עציון, יפו, תל אביב, שירים ביוגרפיים, שירים אירוטיים, שירי גשם, שירי הגות ומחזור המוקדש לשבעת האושפיזין המבקרים בסוכה. התחושה היא שרוחב היריעה של הספר לא מצליח להצדיק את האקלקטיות שלו.
אליעז כהן, אם כן, פורס מרחב שירי מגוון ומפוזר שמתאים יותר לאנתולוגיה מאשר לספר בודד. אף על פי כן, בהחלט יש בספרו "פנינים" שיריות. וכמו הפנינים שבטבע, גם הן מגוללות בתוך לא מעט חול.