עם שמואל מוניץ, מחבר ספר השירים "לוחות הרפאים", הוצאת פרדס

שמואל מוניץ, יליד ,1995 הוא משורר ועיתונאי שערך וכתב בגלי צה"ל, ynet־ב וב"מקור ראשון". ספר שיריו הראשון, "שום נס בחצי התורן", יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת אבן חושן. "לוחות הרפאים" הוא ספרו השני.

שם הספר הוא "לוחות הרפאים". האם השירים הם מצבות פואטיות למתים?

"המתים לא נמצאים פיזית בחיינו, אבל השפעתם ברורה. דוד אחד שלי, מתניה צנוירט, היה קצין בצנחנים ונהרג בתאונת נשק ;2003־ב אחיו הגדול, מאיר, נפטר כעבור כחמש שנים מדום לב פתאומי. מתניה נהרג לאחר שכדור נפלט בזמן שהוא ניקה את הנשק. מאיר היה מי שהשאיל לו את האקדח שממנו נפלט הכדור, ואחרי הטרגדיה הוא היה מלא ברגשות אשמה וצער, שלא בצדק. המתים הולכים איתי, אבל אני משתדל בכל כוחי גם ללמוד מטעויות שנעשו בחייהם ולהשיג תיקון בין־דורי כלשהו. החלטתי, למשל, שאני אדבר על הדברים בצורה גלויה ולא אשמור בבטן".

השירה היא צורת התאבלות?

"אין נקודת סיום לאבל, וכמו שכתבתי בשיר שהקדשתי לאמא שלי, 'דלקת מפרקים' - 'לא מתים מזה ולא נרפאים'. הזמן לא באמת מרפא, הוא משכך כאבים. השירים מנציחים את הכאב, אבל לצד המעמסה שכרוכה בעיסוק בהם, הם אולי פוטרים אותי מהתאבלות מתמשכת. אני חושב שהספר מתעקש להציף נקודות שאנשים אוהבים בדרך כלל להדחיק, כמו העובדה הפשוטה שאנשים נעלמים סביבנו לאורך חיינו, או שהכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים."

יש בשירים כמיהה למגע גופני, אך גם סירוב למגע כזה. יש ניגוד בין הפואטי לבין הגופני?

"בשיר 'נשיקה חטופה' כתבתי: 'הטבעתי אותי בשירים / וכבר שבע שנים לא נישקתי אישה'. לא בטוח שהשירים אשמים, אבל הרגשתי שיש מחיר לעיסוק בנושאים קשים וכואבים. תקופה לא מבוטלת הייתי מרוכז מדי בעולם הפנימי שלי, ונראה לי שלא באמת היה מקום לעוד מישהי בסיפור הזה. אולי לפעמים יש גם חשש שהתגשמות של אהבה תהרוס את התשוקה ואת ההשראה."

משוררות ומשוררים שהשפיעו עליך.

"הושפעתי בספר הזה במיוחד מדליה רביקוביץ, ולא במקרה המוטו שמופיע בתחילת הספר לקוח משיר שלה: 'ְוֶזה ַהֶהְסֵּר ע ֶֶּרך ֶַּבע: / חֶֹׁשְך ע ְּנ ְּהֹום. / ְוֵש ָּ קֹום ִנְקָרא עֹוָלם / ע ֶּ ֶרְך ַהֵהָעְלמּות'. מעטים המשוררים שידעו לעורר הזדהות ולנסח עצב בצורה מדויקת כמוה. חדי העין יוכלו להבחין פה ושם גם בהתכתבויות עדינות עם שירי נתן זך. גם רוחו של ספר תהילים שורה על חלקים בספר".