על שבטים ומטות

פרשת מטות־מסעי

עם סיום ספר במדבר אבקש להאיר מילה אחת ייחודית לספר הזה לעומת שאר חומשי התורה. הפסוק הפותח את הפרשה מכנה את מנהיגות השבטים בתור "ראשי מטות". בשאר התורה מכונים המנהיגים בשמות אחרים: זקנים, נשיאים, ראשי שבטים.

בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, הציע הבדל בין מטה לשבט: "הנה ענפי האילן נקראים בשם שבטים, על שם שהאילן הוא עיקר ומה שמסתעף ממנו הוא רק הארה בעלמא ממנו, ועדיין צריך הוא ליניקה מגופו של אילן - לכך ייקרא שבט. ובכל זאת אין המטה כן אלא הוא קשה ואיננו מצטרך ליניקה מן האילן, והוא עב וגס יותר מן הענף" (מאמרי האדמו"ר הזקן תקס"ב).

האדמו"ר הזקן מציע לנו הפרדה מושגית מעניינת. השבט הוא ענף שיש בו עדיין את מגע היניקה משורש האילן שממנו הוא נחתך. גם לאחר עקירת הענף מהאילן, יש בו עדיין לחלוחית וזהו השבט. לעומתו המטה מבטא שלב אחר בתהליך השחרור של הענף מהאילן. הוא כבר לא יונק משורשו, ולאחר חיתוכו מן האילן הוא עובר תהליך עיבוד עד להפיכתו לסוג של סמל בידי האוחז בו. במילים אחרות: השבט מורה תמיד על חיבור לשורשים, והמטה מלמד על עצמאות ועל בלעדיות.

על רקע הפרשנות הזאת אפשר להבין משהו בתהליך שמציע לנו ספר במדבר. הספר הוא סיפור המעבר מדור יוצאי מצרים התלויים לחלוטין במשה, אל דור באי ארץ ישראל הנתבעים לעצמאות. במשך כל שנות המדבר היו העיניים נשואות למטה, האחוז בידו של משה שייצג את יד האלוהים המנהיגה בגלוי את ישראל. כעת, עם סיום הספר, מוכרחים להחליף את ההנהגה מ"מטה" ל"מטות". לכל קבוצה יש את ראש המטה שלה המנהיג אותה, וביחד הם מייצרים הנהגה משתפת שצומחת מתוך העם. השחרור ממנהיג כריזמטי הוא חלק מתהליך צמיחת העם היוצא מעבדות לחירות. ●