השר המנומס
"אנשים שעובדים איתי יודעים שמה שסגרו איתי בחדר, נשאר בחדר". שר התרבות והספורט, חילי טרופר, הולך הכי רחוק ממירי רגב /
"משרד התרבות והספורט הוא לא פרס ניחומים, רציתי את זה" "אני ומירי רגב לא צ'ילבות, חלק גדול מהעבודה היה להבהיר שיש פה מישהו שאוהב תרבות" ● "מצוקת האמנים בקורונה היא אחד הכישלונות שלנו, לא נתנו מענה מספיק טוב" ● "זה שאני מנומס לא אומר שאני עדין ורך" ● השר חילי טרופר, מהבודדים שכיהנו גם בממשלת נתניהו האחרונה, מסכם שנה סוערת: "לדעתי, באופן פרדוקסלי, מעמד התרבות שודרג בתקופת הקורונה"
נה לא פשוטה עברה על עולם התרבות בקורונה. אולמות הוחשכו, אמנים נאנקו כלכלית, מחאות על המצב זעקו. אבל כשהשר חילי טרופר מתפנה לסכם את השנה המאתגרת, הוא בוחר לראות דווקא את נקודות האור.
"במבט לאחור, בלי לטשטש את הכאבים או למחוק את הצלקות, אני חושב שבאופן פרדוקסלי מעמד התרבות עלה בשנה הזאת, שודרג", הוא מפתיע. זאת אמירה שדורשת הסבר. "אני חושב שהתרבות סיימה את שנת הקורונה במקום אחר מבחינה דרמטית. שימי לב שבכל סבבי הפתיחה האחרונים, אחרי הגל הקשה האחרון של הקורונה, התרבות היתה מהראשונים להיפתח. אני זוכר שכשאמרתי שנגיע למצב הזה - קיבלתי ציניות ולעג. אבל הוכחנו את זה". אחרי שנה של האפלה כמעט מוחלטת. "כשהגעתי למשרד התרבות במאי ,2020 אחרי הגל הראשון במגיפה, כמעט כל המשק היה פתוח, אבל התרבות היתה סגורה. חלק גדול מהעבודה שלנו היה לגרום לכך שעולם התרבות ייפתח.
"בשנים האחרונות חבטו בתרבות, קצת זלזלו בה, דחקו אותה לצד, ושנת הקורונה היתה רק ביטוי לזה. חלק מהעבודה שלנו היה גם ברמה התפיסתית, להביא את התרבות למקום גבוה, וגם ברמה הפרקטית.
"אני חושב שבסך הכל הצלחנו. אנחנו מסיימים את שנת הקורונה בלי שום מוסד תרבות אחד נתמך בישראל שנסגר, וזה בעיניי הישג משמעותי. תסתכלי מסביב, כמה מסעדות ומוקדי תיירות נסגרו בשנה הזאת.
"זה בעיקר בזכות 200 מיליון השקלים שהעברנו, נוסף על התקציב הקבוע, שאפשרו לכולם להחזיק את הראש מעל המים. מעבר לזה, היתה פה גם אמירה: חברה ששמה את התרבות בסוף - אומרת
שהתרבות לא חשובה לה".
זה בדיוק מה שחשו אנשי עולם התרבות: שאיש לא חושב שהם חשובים.
"וזה העציב אותי, שהממשלה והחברה אומרות 'התרבות לא חשובה ולא דחופה לי, אני מסוגלת לחיות בלעדיה'. כשראיתי את המתווים הראשונים לפתיחה וגיליתי שמימיני אולמות אירועים ומשמאלי ברים, טענתי שחברה בלי תרבות היא חברה עצובה, חסרה, בלי רוח.
"כנראה שעד שאתה לא מאבד משהו, אתה לא מבין כמה הוא חסר לך וכמה זה היה חלק ממך. אני חושב שגם החברה הישראלית הבינה בשנה האחרונה שבלי תרבות היא חסרה". יהיו שיגידו שגם תקציבים חסרים. "עולם התרבות בישראל נמצא תמיד בקשיי הישרדות. תמיד יצטרכו כסף ציבורי שיופנה אליו, והרוב לא יצליחו לעולם להגיע למספיק הכנסות עצמיות. היום התרבות עומדת כולה על הרגליים, תקציב התרבות עומד על כמיליארד שקלים. אנחנו מתכוננים לקראת העברת התקציב". תדרוש להעלות אותו? "ברור שזה היעד שלנו, אבל אני גם מבין את המציאות מסביב, את המצב הכלכלי הקשה בארץ, ואני מניח שלא נוכל להביא למספרים שהיינו רוצים". שהם? "זה לא בהכרח סכום מסוים. פחות דרמטי בעיניי המספר ויותר החלוקה הפנימית של תקנות ומיזמים. אנחנו רוצים לחזק תקנות מקצועיות קיימות ולהכניס תקנות חדשות, כי התקציב צריך לבטא תפיסה של מקום התרבות בחברה.
"אני נכנס עכשיו לדיונים עם האוצר. כל הדיונים שלי איתם היו תמיד בחדר סגור. אני אף פעם לא עוסק בתדרוכים, לא מעביר מסרים דרך עיתונים. האם אני רוצה להעלות את התקציב? כן. אבל אני מכבד אותם, ונדון בזה".
אם אפשר לסכם את מצב התרבות בשנת הקורונה במילה אחת - הרי היא "חרדה". אמנים רבים חששו לפרנסתם, אחרים חשו פגועים מהלך הרוח הכללי בחברה ביחס למצבם, והיו שחשו זנוחים ונבגדים ממש. הדבר הצית גל הפגנות מחאה, שבהן הביעו האמנים - בעיקר העצמאים - דאגה ממשית לעתידם.
"זה באמת אחד הכישלונות שלנו, כי בסוף לא נתנו מענה מספיק טוב ליוצרים העצמאים", מודה שר התרבות והספורט החדש־ישן. "יש לי הסברים, אבל זה לא משנה את השורה התחתונה, שהם חטפו מכה קשה ושלא היינו שם מספיק בשבילם.
"צריך להגיד שתיקנו את זה. יצא מכרז חדש, כבר יש זכיין, וקרן היוצרים העצמאים הוקמה מחדש ותעבוד הרבה יותר טוב השנה. אני מבין את הכאב, ותיקנו את מה שצריך.
"אנחנו ממש הופכים אבנים, עוברים תקנה־תקנה בתקציב ומשנים. לדוגמה, יש הרבה תזמורות בארץ שמקבלות תקציב ציבורי מכובד, ועדיין חלקן לא מצליחות להחזיק מעמד וסכנת סגירה תמידית מרחפת מעליהן. אז הקמתי עכשיו ועדה של מומחים שאמורה לגבש המלצות איך לחזק את התחום הזה. אפשר להמשיך ולהעביר אוטומטית תקציב לכל התזמורות בלי לשאול את השאלות הקשות, אבל אני לא רוצה". התיאטרון והקולנוע חטפו מכה קשה. "לפני שמונה חודשים, כשבאו אלינו נציגים מקרנות הקולנוע ואמרו לנו שרוב המשקיעים הלכו, ושאין להם איך לצלם סרטים שהיו בתהליך עבודה, העברנו 16 מיליון שקלים. נכנסנו במקום המשקיעים, אחרי שישבנו עם כל הקרנות וראינו מה נדרש כדי לסיים את הצילומים.
"אחד הסיפורים שנגעו לי באופן אישי היה הסרט 'תמונת הניצחון' של אבי נשר. המפיק שלו אמר שהם מול שוקת שבורה, ושזה סרט חשוב. דאגנו להם לא רק לכסף, אלא גם ליכולת לצלם בזמן הסגרים הכי קשוחים, כשהרחובות היו ריקים. השגנו להם אישורים לצלם בגבעות גורל, ליד באר שבע, שם דימו סט של חולות ניצנים.
"המשק היה משותק לחלוטין, ואבי נשר צילם סרט. זה היה בעיניי גם סוג של קסם, כשמרגישים את פעימות החיים של התרבות. אז עכשיו הקולנוע נפתח ויש סרטים, ואני שומע שהקהל חזר בהמוניו.
"גם בתיאטרון הקהל חזר. החשש הכי גדול שאני שומע ממנהלי תיאטראות שבנויים על מפעלי מינויים זה שאנשים יפחדו לעשות מינוי, כי מי יודע מה יהיה. אנחנו עוד לא יודעים, מוקדם להגיד אם אנשים יחדשו מינויים או לא. אבל אם תשאלי אותי אם עכשיו אנשים מביעים אמון בקולנוע ובתיאטרון? חד־משמעית כן. האולמות מלאים, יש התרגשות אדירה, אין פחד. זה עולם שחזר לחיים".
התיאטרון הלאומי הבימה הפך בשנה האחרונה לתאגיד עירוני של עיריית תל אביב.
"אני הובלתי את זה, אז אני מאמין בזה. צריך לעזוב את הרומנטיקה בצד ולהבין שהיו שתי אפשרויות בלבד: סגירה, ואלפי אנשים נפגעים, או העברה לבעלות עיריית תל אביב בתנאים שמאוד חשובים לנו, כמו לשמור על מעמדו כתיאטרון לאומי ולשמור על העובדים.
"לשמחתי, זה קרה. אני מבין את הכאב כששואלים איך תיאטרון לאומי הוא תיאטרון של תל אביב, וכאן צריך להגיד את האמת, ביושר, שהמדינה כשלה בפיקוח על התיאטרון הזה במשך שנים. 110 מיליון שקלים הם לא חובות שנולדו ביום אחד, ולכן האפשרות הריאלית היחידה היתה לחבור לעיריית תל אביב, ואני שמח שרון חולדאי לקח את זה על עצמו, ושהוא ונעם סמל הובילו את המשימה הזאת. אני חושב שכולם ירוויחו מכך".
הוא השישי מתוך עשרה ילדי משפחה ציוניתדתית שעלתה לארץ מארה"ב אחרי מלחמת ששת הימים. אביו הוא הרב ד"ר דניאל טרופר, שהקים את עמותת "גשר", הפועלת לקידום חיים משותפים בין הקבוצות השונות בישראל. אמו, ציפורה, פסיכולוגית בהכשרתה, עסקה בתרגום.
את אשתו צופית ,)42( שלמדה רוקחות וכיום עובדת כאחות בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, באונקולוגית ילדים, הכיר במכינת נחשון, לפני שירותם הצבאי. הם גרים במושב נס הרים, בקהילה דתית־מסורתית־חילונית, ושולחים את ארבעת ילדיהם, יובל ,)17( טל ,)15( דולב )11( ועופרי ,)9( לבית ספר משולב.
בצבא שירת ביחידת דובדבן, ובמילואים היה מפקד הגיבושים ביחידה. ב־71 השנים האחרונות הוא עוסק בחינוך ובפעילות חברתית, והיה ממקימי ומראשי כמה עמותות הפועלות לצמצום פערים ולשוויון הזדמנויות, ובהן "שכן טוב" ו"מעגלי צדק".
הוא היה ממקימי קרן "פסיפס", שמסייעת לאנשים המצויים בקשיים כלכליים לשפר את מצבם, ועבד בתנועת "אחריי!" עם נוער בפריפריה. 2007־מ ניהל במשך חמש שנים את תיכון ברנקו וייס ברמלה, המיועד לבני נוער שנשרו מהמערכת ומקבלים הזדמנות נוספת להצליח, ובהמשך שימש יועץ בכיר לשר החינוך שי פירון. 2015־ב מונה למנהל אגף חינוך, תרבות ורווחה בעיריית ירוחם.
לפוליטיקה הארצית הגיע ,2013־ב כמועמד מפלגת העבודה לכנסת ה־91 (הוא לא נבחר אז). 2019־ב היה ממייסדי מפלגת חוסן לישראל, לצד בני גנץ, ובבחירות 2019 נבחר לכנסת במקום ה־21 ברשימת כחול לבן.
ללשכת שר התרבות והספורט נכנס אחרי חמש שנותיה של מירי רגב במשרד, שבמהלכן נוצר משבר אמון עמוק בינה לבין אנשי עולם התרבות. הסגנון הקולני ומעורר הסערות שליווה את רגב עומד בניגוד כמעט מוחלט לתדמיתו הצנועה והעניינית של טרופר - שיש שיגדירו אותה מאופקת.
"יש לי מנהג לא ללכלך על אף אחד ולא לתת ציונים ברמה האישית. אני לא רוצה להיות שיפוטי כלפי מה שהיא עשתה", הוא מבקש להבהיר.
"בסך השיקולים, אני חושב שבנט קיבל את ההחלטה האחראית, לחסוך למדינה בחירות חמישיות ולהקים ממשלה מורכבת, אבל כזאת שמאפשרת העברת תקציב. יש פה ממשלה שמשרתת את האזרח. בעניין הסיכויים שלה לשרוד - אני איש אופטימי" "צריך להגיד בכנות: יש לנו בעיה בכדורגל. מיקדנו את עצמנו בהישגים למדליות בענפים לא דווקא הכי פופולריים, כמו ג'ודו, התעמלות, שיט, שחייה, אבל כדורגל הוא בסוף הספורט הכי פופולרי בישראל. שם יש לנו אחריות להעלות את הרמה"