שער הניצחון
במקום אשפוזים - גולים, במקום רופאים - כוכבי היורו. המסע המרגש של עמותת "להגשים חלום" עם בני נוער בעלי מוגבלויות /
28 הנערים והנערות שפשטו בשבוע שעבר על "פושקש ארנה" בבודפשט חולקים שני דברים: התמודדות עם מחלות ומוגבלויות - ואהבה יוקדת לכדורגל ● חמושים בחולצות זרחניות, בדגלי ישראל (ובית"ר) ובאנרגיות בלתי נגמרות, זכו חברי המשלחת של עמותת "להגשים חלום" לצפות ברונאלדו נגד צרפת ובצ'כיה מדיחה את הולנד, ולא הפסיקו להתרגש ● "אני לוקחת מכאן חברים", מחייכת ליאל צרפתי בת ה־31, אחת מזוג תאומות שסובלות משיתוק מוחין, ואחותה תהל משלימה: "עכשיו אני יודעת שאפשר להגשים כל חלום שרוצים, השמיים הם הגבול"
יש לי מלא חלומות, אני לא יודעת מה לבחור", אומרת תהל צרפתי כשחיוך גדול מרוח על פניה. "השמיים הם הגבול, ואפילו לא השמיים. אפשר להגשים כל חלום שרוצים. אני ילדה בת ,13 ואני באה ליורו שהמון אנשים רוצים לבוא אליו ולא מצליחים".
תהל היא אחת מצמד תאומות שסובלות משיתוק מוחין, ששותפות למסע של עמותת "להגשים חלום" ליורו 28 .2020 נערים ונערות הסובלים ממחלות קשות וחולקים אהבה יוקדת לכדורגל. עכשיו הם כאן, בבודפשט, באו לצפות בשני משחקים בטורניר היוקרתי ביחד עם המאמן אברהם גרנט ושחקני מכבי תל אביב אבי ריקן ואייל גולסה.
הם מלווים במשלחת של מתנדבים - חונך או חונכת לכל אחד ואחת, אנשי לוגיסטיקה, פרמדיק וצוות מטבח, בסך הכל כ־07 איש. וכשהם שוטפים את רחובות הבירה ההונגרית, עטופים בחולצות זרחניות בגוני צהוב, ורוד וירוק, אי אפשר לפספס אותם.
השיא מגיע בכניסה לאצטדיון פושקש ארנה, למשחק שמינית הגמר בין הולנד לצ'כיה. הנערים והנערות פוסעים פנימה בשורה ארוכה וגאה, פניהם מאופרות בצבעי הולנד, והם חמושים בדגלי ישראל ובית"ר ירושלים, במשרוקיות ובצעיפים, עם אנרגיות של כוכבי פסטיגל. אף אחד בין 50 אלף הצופים לא יכול להחמיץ את השירה האדירה "הגשמת חלום, הגשמת חלום, הגשמת חלום!", שמתחלפת מדי פעם בקריאות "אל אל ישראל", למרות שישראל ממש לא היתה שם, על המגרש. "להגשים חלום" לא באו רק לצפות ביורו בבודפשט, הם באו לגנוב את ההצגה.
"הנסיעה הזאת נותנת לילדים אנרגיה לשנה שלמה", אומר המדריך רמיאל ואנונו ,)38( כשהוא מביט מהצד על החבורה העליזה. "ביומיום אין לחבר'ה האלה יותר מדי סיבות לשמוח, ופה הם מקבלים משהו שנותן להם בוסט משמעותי, מחזק להם את הביטחון העצמי ושם אותם במרכז".
בנתב"ג נפרדים ההורים הנרגשים מילדיהם לשישה ימים. לחלק מהילדים זו טיסה ראשונה, והם חוששים. החונכים האישיים, וגם תחושת הביחד, עוזרים להם להתגבר.
ממש לאחר הנחיתה בבודפשט, המשלחת ממהרת
באוטובוסים לאצטדיון, לקראת שריקת הפתיחה למשחק המסקרן בין פורטוגל לצרפת. המושבים שלהם מפוזרים בכל האצטדיון, והמדריך עידו בן שי )27( מקריית שמונה מחליט שהחניכים שלו, עומר דהאן ,)18( הנמצא על הרצף האוטיסטי, ואיתן כהן ,)21( שמתמודד עם שיתוק מוחין, ייכנסו ראשונים, כדי לא לפספס שנייה מהחוויה.
"ראינו את הכל, מהרגע שהשחקנים עלו לדשא", הוא מספר בהתרגשות. "אני חולה כדורגל לא פחות מהחניכים שלי, וגם אני הגשמתי חלום - לראות את רונאלדו משחק. ישבנו ביציע של אוהדי פורטוגל, וקפצנו בכל שער שלהם (המשחק הסתיים ;2:2־ב .")ז"ש
עידו שם כדי לסייע לחניכיו בכל. הוא מתפקד כאח גדול, אמא חלופית ואבא מסור. לפני הנסיעה נפגש עם עומר רק בזום, אבל מרגע ההמראה הם צמודים זה לזה, .24/7 עומר, שעולה לכיתה י"ב, הוא אוהד שרוף של ברצלונה, של מסי ושל נבחרת ספרד, וגם של ארגנטינה.
"אובחנתי עם אוטיזם בגיל ,"10 הוא מספר. "בבית הספר הקודם שלי לא היה לי קל. הילדים עשו עלי חרם, העליבו אותי, קיללו אותי וקראו לי בשמות. 'אוטיסט', 'מפגר', 'מטומטם', 'משקפופר'. אחרי שלוש שנים עברתי לבית ספר אחר, והיה לי יותר טוב. עכשיו יש לי חברים, האהבה לספורט מחברת ביני לבין אחרים".
החברים מקנאים בך שנסעת ליורו?
"כן, מאוד. בשבילי זו הגשמת חלום. כשאהיה גדול אני רוצה להיות כמו מסי. להיות כדורגלן, זה מה שהייתי רוצה".
השאיפה הזאת משותפת לרבים מהנערים. שי ריזל )17( מגבעת שמואל היה כדורגלן פעיל, עד שחלה בסרטן באמצע כיתה ט'. "היתה לי לוקמיה ואני שמח שזה מאחורי ושסיימתי את הטיפול האחרון", הוא נוגע בשיערו השופע, וחיוכו העדין לא מסגיר דבר ממה שעבר עליו. "מאוד אהבתי לשחק כדורגל. שיחקתי בכנף ימין, עד שפעם אחת השוער שלנו לא הגיע ונתנו לי להחליף אותו. מאז נשארתי בשער".
אחרי שנתיים שבהן נכנס ויצא מבית החולים, ריזל מקבל כאן טעימה מתוקה מעולם אחר. "זה היה החלום שלי להגיע ליורו, לא חשבתי שאצפה אי פעם במשחקים האלה. אנחנו חמישה אחים, אני הצעיר במשפחה, וכשאמא שלי אמרה לי שאני טס, לא הבנתי
אושר יודקוביץ' ,)16( שסובל מלקות
שמיעה: "אי אפשר להסביר במילים איזה כיף היה, צמרמורות. אווירה מטורפת, כולם ביחד, אתה לא מרגיש שוני. כולם באים למטרה אחת, לראות כדורגל וליהנות ממנו, לא משנה את מי אתה אוהד"
גילעד סולטר, מקים
העמותה: "במסע הזה הילדים נמצאים בבועה, מתנתקים מחיי היומיום ומהקשים. יש כאן ילדים שלא היו במלון בחיים, שלא ראו כלום, רק בתי חולים. השבוע הזה הוא גם קצת אוויר לנשימה עבור ההורים"
רון שנול ,)18( שסובל ממחלת כלי דם
נדירה: "המשחק היה מטורף, האוהדים הפורטוגלים נתנו תצוגה מרהיבה, ראינו ארבעה שערים ונהניתי לראות שחקנים מהרמה הזו, במיוחד את רונאלדו כמובן. זאת חוויה שאזכור לכל החיים"
על מה היא מדברת. "זו היתה חוויה מטורפת לראות את רונאלדו משחק ומבקיע שני שערים, ועכשיו אני כבר לא יכול לחכות לראות את נבחרת הולנד. כשאחזור ארצה מחכה לי הבגרות בפיזיקה".
"המשחק היה מטורף", אומר לי בסיום רון שנול 18( וחצי) מרמת גן, המרותק לכיסא גלגלים. "היתה אווירה מדהימה, היינו קרובים לאוהדים הפורטוגלים, שנתנו תצוגת עידוד מרהיבה, ראינו ארבעה שערים ואפילו הספקנו לצלם אותם, אז יש לנו זיכרונות. נהניתי לראות שחקנים מהרמה הגבוהה ביותר, במיוחד את רונאלדו, כמובן, וזאת חוויה שאזכור לכל החיים".
הוא בחור צנום בעל מבט עז, שלומד בתיכון אהל שם, במגמות פיזיקה וערבית. "נולדתי עם מחלת כלי דם נדירה שגורמת לעיוותים בכלי הדם", הוא מתאר בקור רוח של קריין חדשות. "אחד למאה אלף איש בעולם לוקה בה. היא גרמה לי לכאב, והביאה אותי לקפל את הרגל בלי אפשרות ליישר אותה. מגיל צעיר אני עם משככי כאבים סביב השעון, תרופות ניסיוניות ואנטיביוטיקה". הפער בין הצעיר השמח, שהיה אחוז התלהבות ונרעש במשחק הכדורגל, לבין הילד־רופא, שמתאר עכשיו את מחלתו בפרטי פרטים, כמעט בלתי נתפס.
"אני כבר שנים לא יכול לשבת יותר מדי זמן, עברתי הרבה אשפוזים והרבה זמן במיטה. היום אני במצב יותר טוב, אבל עדיין קשה לי, ויש גם מקומות לא מונגשים. הנגישו עבורי את בית הספר היסודי ואת התיכון אחרי מאבק של אמא שלי. בתיכון החסרתי המון בגלל בעיות רפואיות, אבל לא הרגשתי שהתלמידים נרתעים ממני. הם התייחסו אלי כמו לילד רגיל.
"אנשים לא ממש יודעים איך להתייחס לילד כמוני, שיש לו בעיה חיצונית. חלק רוצים לשאול ואולי מתביישים, ואני מספר תמיד לכל מי ששואל, אין לי בעיה לספר. אני אפילו חושב שזה חשוב, כי זה יכול להעלות מודעות. הייתי אומר שאני מרגיש רגיל מאוד. אני לא מרגיש שונה".
בבית ההארחה בפאתי בודפשט, בשעת לילה מאוחרת, מתקבצים החונכים והחונכות לשיחת סיכום. עייפים מאוד מהיום הארוך, אבל זה המאני טיים שלהם. ישיבה כזו תתקיים מדי יום, והלו"ז שמחכה להם עמוס בהרפתקאות ובאטרקציות. ביקור בטרופיקריום - מוזיאון החיות האקזוטיות, סיור בבית הכנסת, שיט על נהר הדנובה, צפייה בקרקס, פעילות אקסטרים (מגלשות הרים), ועוד משחק יורו משובח בשמינית הגמר.
בכל בוקר מחלקים כאן עשרות חולצות זרחניות, שיעזרו לחברי המשלחת לשמור על קשר עין גם כשהחבורה מתפזרת לכיוונים שונים. והיא מתפזרת. תתי־קבוצות נוצרות באופן טבעי, חברויות נרקמות מתוך משחקי גיבוש, ובין שיר לשיר, החששות מתפוגגים. את החשדנות הראשונית מחליפה תחושה של משפחה, והגיבוש מתעצם הודות לנוכחותו של הפריט הכי חשוב בטיול - כדורגל. ברגע שהוא נשלף מאחד התיקים הם מייד מתחילים לשחק, ומי שלא מסוגל לרוץ אחרי כדור פיזי, רץ אחרי כדור וירטואלי של פיפ"א בקונסולה, שם הכל אפשרי.
בין שלל האנשים המתרוצצים על הדשא של בית ההארחה אי אפשר לפספס את יהודה נאומבורג ,)36( ראש צוות הווי, עידוד, רעש ובידור של המשלחת. "הייתי בעבר נער גבעות בעל דעות קיצוניות", הוא מספר בגילוי לב. "עברתי שינוי בחיים".
היום הוא נשוי ואב לארבעה, בעל משרד פרסום, ומתגלה כאיש המלהיב שכל משלחת ישראלית צריכה. ערני, חד וחדור מוטיבציה, ש"לא" עבורו הוא הכנה ל"כן" - גם אם ה"לא" מתייחס להנפת דגל ישראל ביציע של משחק כדורגל בטורניר בינלאומי (רק אחרי שלושה לאווים של המאבטח באצטדיון נאומברג "מבין"). בכל רגע של דכדוך הוא אחראי להעלאת חיוכים על פניהם של חניכים שמתקשים בהליכה או מזייפים בשירה, והוא לוקח את תפקידו בכל הרצינות.
"אני מעריץ את גילעד (סולטר), ואני חייל שלו לכל מה שצריך. אני מלווה פה שני נערים מרמלה, שסובלים מפיגור קל. צריך לעזור להם לסדר את המיטה, לדאוג להם לאוכל, לבדוק שהם מתקלחים, ואני באפס מניירות, אני איתם במאה אחוז", הוא מספר, ותוך כדי הולך לעשות סלפי עם החניכים שלו ("חכי לי רגע"), מעמיד את כוווולם לתמונה קבוצתית, משוחח בטלפון, מסייע למדריכים בהורדת כיסאות גלגלים למדרכה, זורק בקבוקי מים למי שצריך - וחוזר כדי להמשיך.
"עכשיו אני כבר מחכה לארגן את המשלחת לשנה הבאה, בקטאר. להרים פה משהו ענק, ואם מישהו יכול - זה גילעד".
שום דבר מזה לא היה קורה אם גילעד סולטר, בן ה־82, לא היה מתחיל לחלום בגדול לפני תשע שנים. "אני מאוד אוהב כדורגל, והחלום שלי היה לטוס למונדיאל בסוף התיכון", הוא מספר. "הצלחתי להגשים חלום וב־0102 טסתי למונדיאל בדרום אפריקה וראיתי חמישה משחקים. החוויה היתה מדהימה.
"בינתיים הקמתי עם חבר, יוסף ברוס (היום יו"ר עמותת "להגשים חלום"), חברה בשם 'פאן טראוולס', שמוציאה משלחות של בני נוער לחו"ל ללימודי אנגלית ולמחנות כדורגל מקצועיים עם מועדונים גדולים באירופה. הוא כבר עבד בעבר עם ילדים בעלי מוגבלויות, והיה לי רעיון לשלב בין סיוע לילדים כאלה לבין צפייה בחוויית ספורט גדולה.
"לקראת יורו ,2012 שנערך בפולין ובאוקראינה, השגנו כמה כרטיסים עבור ילדים עם מוגבלויות. הטסנו אז רק שני ילדים, אחד מהם סבל משיתוק מוחין והשני מניוון שרירים סופני, ואיתם שני מדריכים, בלי שום מימון חיצוני.
"אני הייתי בכלל בטירונות בגולני, אבל קיבלתי רגילה ואישור מיוחד לטוס. ראיתי איזה סיפוק אדיר זה נתן לילדים, אי אפשר היה להשוות את זה לכלום. האושר בעיניים שלהם היה שווה הכל. מאז, החזון שלי הוא לשמח ילדים דרך הכדורגל. להגשים חלום לכל ילד שסובל ממחלה ואוהב כדורגל". מאיפה הכסף? "בתחילת הדרך פניתי לרומן אברמוביץ', ולא קיבלתי ממנו שום תגובה. צלצלתי לאברהם גרנט, שאותו לא הכרתי, וביקשתי ממנו לזרוק לאברמוביץ' מילה טובה עלי. הוא עשה את זה.
2014־ב" רציתי להטיס למונדיאל בברזיל עשרות ילדים בעלי מוגבלויות, אבל לא היה לי מימון. חודש לפני המונדיאל, בזכות גרנט - שרק אזכור שמו פתח לי דלתות - קיבלתי טלפון מניקול מצ'לסי, שמטפלת בתרומות. אחרי כמה ימים העבירו לנו מטעם אברמוביץ' 200 אלף שקל ואמרו שיעבירו עוד אם נצטרך, כדי שנוכל להטיס את כל הילדים לברזיל. כולם טסו והיה מדהים.
"מאז, יש לנו תמיכה קבועה של אברמוביץ', הוא מתרגש מהעשייה שלנו. אנחנו לא בונים עליו להכל, חצי מהסכום אנחנו מגייסים לבד מתרומות".
הוא כבר הוציא משלחות למונדיאל 2014 בברזיל, ליורו 2016 בצרפת ולמונדיאל 2018 ברוסיה. המסע הנוכחי עלה 700 אלף שקלים.
"במקור תכננו לטוס למשחקים ברומא ובלונדון, אבל הקורונה טרפה את כל הקלפים", מספר סולטר. "בודפשט הפכה לעיר היחידה הרלוונטית עבורנו, כי היא היחידה שהיתה פתוחה לקהל באצטדיון, ובתוך חודשיים העברנו את הכל אליה. יש לנו צוות עובדים בהתנדבות, ויחד עם שותפי לעמותה והיו"ר שלה, יוסף ברוס, ומנהל התפעול רפאל ברוכי, הצלחנו להגיע לכאן.
"במסע הזה הילדים נמצאים בבועה, מתנתקים מחיי היומיום ומהקשים שלהם. יש כאן ילדים שלא היו במלון בחיים, שלא ראו כלום, רק בתי חולים. השבוע הזה הוא גם קצת אוויר לנשימה עבור ההורים. הם אלה שמטפלים בילדים שלהם בלי הפסקה, ומסע כזה נותן להם קצת זמן לעצמם".
הכיתובים על החולצות, ,"Thank You, Roman" מעידים על הכרת התודה שרוכשת העמותה לתורם הנדיב שלה. אבל לא פחות מכך, בעמותה גאים בשיתופי הפעולה הרשמיים עם פיפ"א ואופ"א.
"פיפ"א אמרו לי שהם נתנו כרטיסים למונדיאל ברוסיה רק לשתי עמותות בעולם, ואנחנו אחת מהן", אומר סולטר בגאווה. "אופ"א נתנו לנו כרטיסים בחינם ליורו הזה, ואלה כרטיסים קשים מאוד להשגה".
איך השגת את תשומת ליבם?
"הם רואים שזה למטרה טובה, אין פה אינטרסים, אנחנו לא מרוויחים שקל. כולם פה בהתנדבות, אני מתפרנס בכבוד, ברוך השם. זאת הצדקה שלנו. וחוץ מזה, אני נודניק ולא משחרר".
איך נבחרים הילדים למשלחת?
"אנחנו מפרסמים בקבוצות ייעודיות של ילדים חולים שמחפשים ילדים אוהבי כדורגל. מזמינים לכנס את הילדים וההורים למפגש עם כדורגלן מפורסם, ושם הצוות עובר בין הילדים ושומע את הסיפורים שלהם. אנחנו גם בקשר עם עמותות כמו 'וריאייטי', 'בית הגלגלים' ואחרות, שממליצות על ילדים.
"יש פה ילדים שחלו בסרטן, סובלים מניוון שרירים, שיתוק מוחין, חירשות, מחלות גנטיות ועוד. התנאי היחיד הוא שיאהבו את חוויית המשחק. הפעם יכלו לטוס רק ילדים מחוסנים או כאלה שהחלימו מקורונה, ולכן הגיל הממוצע הוא .17-16 בדרך כלל הגילים צעירים יותר".
הילה פדלון )19( מתל אביב סובלת מתסמונת נדירה, שמתבטאת בקשיי הליכה. היא נעזרת בכיסא גלגלים ממונע, שאיתו היא מתניידת גם בעבודה שלה כבת שירות לאומי בבית החולים איכילוב. כשהיא מגיעה למגלשת ההרים הגבוהה בעיירה וישיגרד, היא פוחדת. המדריכה שלה, שקדיה דישי ,)22( המכונה כאן "שקדי", משכנעת אותה לנסות. ואחרי שהילה מנסה פעם אחת, היא עושה זאת שוב.
מיכל בלכמן ,)27( חונכת מירושלים, מצטרפת למשלחת זו הפעם השלישית (אחרי צרפת 2016־ב ורוסיה ,)2018־ב הפעם לצידה של דנה גופשטיין )19( מירושלים, הסובלת משיתוק מוחין. "אני למדתי מה נוח לדנה, איך לעזור לה ומתי לתת לה ספייס, והיא אלופה. בוגרת, חדורת עצמאות ומוטיבציה. היא מצליחה ללכת עם עזרה שלנו, ולא רוצה להתפנק".
דנה מספרת שתמיד חלמה לטוס, "אבל זה חלום מורכב, כי זה לארגן אנשים שיבואו איתי. וחוץ מזה, יש לי פחד גבהים. הייתי רק פעם אחת בחו"ל, בבולגריה בגיל ,8 ושם זה נגמר.
"גם על מגלשות ההרים פחדתי לעלות, כי אין לי שליטה על הגוף, אבל בסוף עליתי. היה כיף, אז עשיתי את זה שלוש פעמים! ואני אעשה את זה גם בארץ. מבחינתי, ניצחתי את הפחד", היא אומרת בהתרגשות.
נוסף על הלקות שממנה היא סובלת, עברה דנה חיים לא פשוטים. "ההורים שלי גרושים, אני לא בקשר עם אבא שלי כבר הרבה שנים. הוא הפסיד אותי, וזה פצע שכואב בנשמה. יש לי ערוץ יוטיוב, כי יותר קל לי לדבר למצלמה מאשר לאנשים. אנשים יכולים לפגוע, המצלמה לא.
"אני מקבלת את הנכות שלי בברכה, אבל יש לי קשיים. אחרי הטיול הזה בא לי להישאר חופשייה ולהמשיך לטייל בעולם. "כילדים עם מוגבלויות, כשההורים שלנו לידנו, החופש שלנו מוגבל".
יום ראשון הוא יום המשחק הגדול של שמינית גמר היורו. האוהדים האירופאים מכבדים את המשלחת, שתופסת שטח ניכר. לילדים בכיסאות הגלגלים ולמלווים שלהם מפנים את הדרך, ולא מעט אוהדים מחייכים לעברם, ואף ניגשים להצטלם ביחד.
כשכל המשלחת תופסת מקום ישיבה ועמידה, אורח מוכר מצטרף.
"זו תחושה בלתי רגילה לראות את הילדים האלה פה", אומר אברהם גרנט, נשיא עמותת "הגשמת חלום". הילדים מבקשים להצטלם איתו והוא נענה לכולם, וגם למעריצים האירופאים שמזהים אותו וניגשים לבקש תמונה. הוא כמעט שלא צופה במשחק.
"אלה ילדים שכל כך סובלים במשך כל השנה, ויש להם פה הזדמנות לשמוח ולחייך. לראות אותם שמחים כל כך זה מרגש. כל הכבוד לרומן אברמוביץ', שתרם להם. אני פונה לעוד הרבה אנשים מפורסמים בעלי כסף, שהגיעו לתהילה - תיהנו ותמשיכו להצליח, אבל תנצלו את זה כדי לעזור לאחרים. זו מתנה שאין גדולה ממנה. החיוך של הילדים הוא השכר הכי גדול. אני הגעתי למעמדים הכי גדולים בחיים, ועבורי אין שכר גדול מזה. אלמלא גילעד והעמותה, הילדים לא היו זוכים לזה".
השעון מתקדם לדקה ה־09, והולנד בדרך החוצה מהטורניר. הילדים מאוכזבים, לא היו כאן כאלו שהימרו על צ'כיה, אבל ההלם מההדחה מתחלף בשניות בהפתעה נעימה, כשמתברר שהאוהדים הצ'כים הם חבורה עליזה וכיפית. בתום המשחק, הריקודים ביציע סוחפים גם את המשלחת הישראלית.
אחד החוגגים המאושרים ביציע הוא אושר יודקוביץ' )16( מנוף הגליל, שעולה לכיתה י"א. "אי אפשר להסביר במילים איזה כיף היה, צמרמורות", הוא אומר בהתלהבות. "זה יותר מכל סטורי. אווירה מטורפת, כולם ביחד, אתה לא מרגיש שוני. כולם באים למטרה אחת, לראות כדורגל וליהנות ממנו, לא משנה את מי אתה אוהד".
במבט ראשון קשה להבחין בלקות שלו. רק אחר כך רואים את מכשירי השמיעה שלו. "נולדתי חירש לגמרי", הוא משתף. "בגיל שנה וחצי כבר עברתי ניתוח ראשון באוזניים, ונכנסתי לעולם החירשים וכבדי השמיעה. למזלי, ההורים שלי מאוד השקיעו בי מהלידה. למדתי בגן מיוחד. היום אני מתפקד רגיל, שומע ומדבר רגיל.
"זו פעם ראשונה שאני פוגש עוד ילדים עם מוגבלות, וזו פעם ראשונה מושלמת מבחינתי", הוא מחייך בהקלה. "בסביבה שלי אני היחיד ששונה. ביסודי כולם סביבי היו ילדים שומעים, ועלי רואים את השוני. רואים שיש לי מכשירים בשתי האוזניים, ולפעמים אני מרגיש חוסר ביטחון וחושב, 'מה הם אומרים עלי?'
"בעבר חששתי מזה מאוד, איך חבורות בנים מסתכלים עלי ואיך הבנות. היום אני מרגיש שלם עם עצמי, ואחרי הטיול פה, אני עוד יותר שלם עם עצמי. המסע הזה הכניס לי המון פרופורציות, הוא שינה לי את החיים. זכיתי לגמרי, ואני אומר תודה. הגשימו לי את החלום הכי גדול, להיות בחו"ל ולהיות ביורו. עכשיו החלום שלי זה להמשיך להיות בריא, מאושר ועם חברים".
גילעד שומע אותו מהצד, ועל פניו מתפשט חיוך גדול. "בעיניי הכי מדהים זה שהנערים והנערות יוצאים מעולם של הישרדות, ועוברים לעולם של נתינה. זה קורה לכולם פה, את רואה נער על קביים עוזר למישהו עם כיסא גלגלים, ואת רואה מישהו על כיסא גלגלים עוזר למישהו אחר. אף אחד כבר לא מרגיש מסכן. כולם משנים פאזה. כל אחד מסתכל מה יש לו, ומה הוא יכול לתת".
את ההצגה גונבות הערב צמד התאומות צרפתי. השתיים, בנות 13 מקרית אונו, נולדו עם שיתוק מוחין ומרותקות לכיסאות גלגלים. הן משוחחות עם צעירים מקומיים וזרים, שבאים להצטלם איתן ליד המגרש ומעניקים להן כובע, צעיף או מזכרת מהיורו. לתהל, שגדולה מאחותה בכמה דקות, מתלווה המדריכה שחר נגר, ומשתיהן נושבת אנרגיה מטורפת.
"שחר היא אדם עם לב ונשמה ענקיים", אומרת תהל, ושחר מתחילה לבכות מהתרגשות. "אל תבכי", מבקשת תהל, אבל שחר הנרגשת לוחשת: "זה בכי טוב".
תהל היא אוהדת שרופה של מכבי ת"א, בניגוד לאחותה, ליאל, שאוהדת את מכבי חיפה. על המוגבלות שלה היא מוכנה לדבר בהרחבה, מנוסה כבר בתשובות לגביה. "ילדים שואלים שאלות, אבל זה לא משנה לי. למדתי איך לענות. שואלים אותי איפה אני ישנה ואם נולדתי על הכיסא. אני מבינה שילדים לא יודעים שאני ישנה בדיוק כמוהם, במיטה. עכשיו, אחרי החופש הזה, אני רוצה עוד שבוע חופש מהארץ, ולא נותנים לי".
אני שואלת על היחסים בינה לבין אחותה, ותהל נשפכת מצחוק. "אהבה שנאה. אני מלאך, והיא ההפך ממני. הכי מעצבנת".
גם ליאל צוחקת. "חודש לפני היורו, הכדורגלן עופרי ארד ממכבי חיפה הגיע ובישר לי שאני טסה לבודפשט. זה היה מרגש, כי זה שחקן שאני מאוד אוהבת ומעריכה". איך נולד הקשר שלך לכדורגל? "מצפייה במשחקים בטלוויזיה לפני כמה שנים. התאהבתי בזה. אני אוהבת גם פוליטיקה וחדשות".
היא ילדה ורבלית, בוגרת ועוצמתית, שונה מאחותה ודומה לה, ומודה שהפרידה מהוריה לשישה ימים לא קלה לה ("אני רגילה שאמא לידי ועושה הכל"), למרות ההנאה הרבה מהטיול.
מי שממלאת את תפקידה של האם במסע היא הודיה אמסלם )29( משוהם. מדי יום היא קולעת לתאומות צמות, כמו שביקשה האם זיוה, ומסייעת להן בכל משימה. ניכר שהן חדרו לליבה, והיא חדרה לליבן.
אני שואלת את ליאל מה היא תיקח מהמסע הזה, והיא יודעת מייד את התשובה. "אני לוקחת מכאן חברים. לפני הטיול לא היו לי חברים שמתמודדים עם נכות, אלא רק חברים רגילים. כאן אני מבינה שכל אחד מתמודד עם משהו אחר. אין להם בהכרח את הנכות שלי, אבל הם מבינים אותי יותר טוב מאחרים". מה החלום הבא שלך? "להיות פוליטיקאית, חברת כנסת ושרה. ואולי גם ראש ממשלה, פעם".
רמיאל ואנונו, מדריך
במשלחת: "הנסיעה הזאת נותנת לילדים אנרגיה לשנה שלמה. ביומיום אין לחבר'ה האלה יותר מדי סיבות לשמוח, ופה הם מקבלים משהו שנותן להם בוסט משמעותי, מחזק להם את הביטחון העצמי ושם אותם במרכז"
עומר דהאן ,)18( שנמצא על הרצף
האוטיסטי: "בבית הספר הקודם עשו עלי חרם והעליבו אותי, אבל עכשיו יש לי חברים. האהבה לספורט מחברת ביני לבין אחרים. היורו הוא הגשמת חלום וכשאהיה גדול אני רוצה להיות כמו מסי"