הצנע לא מעכב: המונים מבקשים לטייל בחו"ל
בתחילת יולי 1951 הסתמנה בארץ תופעה מפתיעה על רקע הק שיים הכלכליים שהמדינה ורוב הציבור היו שקועים בהם: צנע או לא - הציבור )לפחות זה שידו היתה משגת( רצה לצאת לחו"ל. בסו כנויות הנסיעות הגדולות נצפו המוני ישראלים צובאים על עמדות
קבלת הקהל, ומחפשים לעצמם דיל טוב לנסיעה מעבר לים. כל הק שיים הביורוקרטיים והסיבוכים הפורמליים שנערמו בדרכו של המ בקש לנסוע לחו"ל - כמו גם ההקצאה הזעומה של מטבע חוץ לנוסע )עשרה דולרים בלבד( - לא פגעו בהתלהבותם של הישראלים לטוס או להפליג מעבר לים.
היציאה מהארץ היתה כרוכה באותם ימים במסע מכשולים של ממש. בין השאר, נדרש אישור מוקדם ממשרד הפנים, כולל פגישה עם פקיד הגירה, בליווי מסמכים ואישורים שיוכיחו ש"הנסיעה חיונית ועשויה להביא לפיתוח הארץ, דוגמת נסיעה לצורכי תעשייה, מסחר, יצוא, יבוא ציוד או השתלמות מקצועית". אישור חריג ניתן רק ל"נסיעה לצורכי טיפול רפואי דחוף שאינו מסופק בארץ, וזאת תוך המצאת כל המסמ כים הרפואיים הנדרשים".
בקשות לנסיעה למטרת נופש נפסלו מייד, מה שאילץ רבים להמציא "פטנטים" להשגת האישור היציאה המיוחל )למשל הצגת תכתובת מסחרית, לכאורה, עם גורם בחו"ל, או זיוף של מסמכים רפואיים(. בה קשר זה יצוין שהיעדים הפופולריים לנופשי חו"ל לישראלים ב 1951 היו קפריסין, רומא, פריז ולונדון, נוסף על חנות קטנה בשדה הת עופה בלוד או באונייה, עם מוצרים פטורים ממכס )גלגולו הראשון של הדיוטי פרי(.
לאור הביקוש הגדול החלו בסתיו 1951 בפרויקט הרחבת שדה התעופה לוד, כך ש"יוכל לקלוט עד 100 אלף נוסעים בכל חודש".