כבר לא עושים סרטים כאלה, וחבל
"תנו לו ללכת", ארה"ב 2020
לאחר שכבר גילמו את הוריו של סו פרמן ב"איש הפלדה", דיאן ליין וקווין קוסטנר שבים לשתף פעולה ב"תנו לו ללכת", מערבון מודרני אלים, נוגע ול עיתים גם מזעזע, שנע במיומנות בין שלל ז'אנרים ומצבי צבירה. קשה שלא לחוש סיפוק מהתוצאה.
הסרט מתרחש בשנות ה 60 על רקע הנופים המרהיבים של צפון מערב ארה"ב, והוא נפתח בטרגדיה. ג'יימס, בנם יחידם של מרגרט )ליין( והשריף בגמלאות ג'ורג' )קוסטנר(, נופל מסוס ונהרג.
באופן טבעי, הזוג מרוסק לחלוטין. הנ חמה היחידה מגיעה מכיוונו של ג'ימי, בנו הצעיר והחמוד של ג'יימס )והנכד של מרגרט וג'ורג'(, שנותר לגור בחווה המש פחתית עם אמו, האלמנה הטרייה לורנה.
אלא שהמצב החדש אינו מאריך ימים. לורנה פוגשת גבר חדש, שממהר לשאת אותה לאישה. הוא לא נראה כמו מציאה גדולה, ונראה שהוא גם נוהג להכות אותה ואת בנה. אבל עוד לפני שמרגרט וג'ורג' מספיקים לעשות משהו בנדון, המשפחה החדשה עוזבת את העיר באישון ליל.
הבעל החדש והמתעלל, כך מתברר, לקח את לורנה ואת ג'יימס לגור עם האמא המפלצתית שלו )לסלי מאנוויל( ועם אחיו הבריונים בחווה מבודדת בצ פון דקוטה. מרגרט אכולת הגעגועים מחליטה לערוך במקום ביקור. היא נחו שה להשיב לעצמה את נכדה. לשמחתה, ג'ורג' מסכים להצטרף אליה למסע. מובן שזה ייגמר בדם.
"תנו לו ללכת", שביים תומאס בזוקה )בהתבסס על רומן מאת לארי ווטסון(, הוא סרט איטי, אווירתי ובוגר שמתפלש בהנאה במסורת הגותית, ושאינו חש צורך להתאים את עצמו לרוח הזמנים. כבר כמעט לא עו שים סרטים כאלה, וחבל. הדמויות מקבלות מקום לנשום, הצופים מקבלים הזדמנות לשטוף את העיניים בנופים מרהיבים, ואף אחד לא ממהר לשום מקום. לכן, כשהסרט מחליף סוף סוף הילוך, והדיבורים מפנים את מקומם ליריות, לאגרופים ולמכות גרזן - האפקט חזק מבדרך כלל.
ליין וקוסטנר עושים עבודה נהדרת בתפקידים שלהם. ליין אנושית ונוגעת ללב, ואילו קוסטנר ממשיך להוכיח שהוא רק הולך ומשתבח עם השנים.
לסלי מאנוויל פשוט מחשמלת בתור המטריארכית השטנית. מידת האנטגוניזם שהיא מצליחה לעורר בסצנות שבהן היא מופיעה על המסך - ללא ספק מרשימה. ממש רציתי שיקרה לה משהו רע. אפשר לומר שקיבלתי את מבוקשי.