הפעם הגזמתם

ארה"ב רגילה לטייל לזהב, אבל בהכנה שלה לטוקיו ה"דרים טים" מציגה זלזול בענף, בטורניר האולימפי ובאוהדים, שעלה לה בשני הפסדים מביכים ● אז אולי הגיע הזמן שנפסיק לסלוח לה?

נבחרת אנגליה בכדורגל נתנה טורניר יורו מצוין עם שחקנים מצוינים בעלי אופי חביב במיוחד, ועדיין היא נחשבת לנבחרת הכי שנואה באירופה. זה כי יש לה סטיגמה של מתנשאת ומנותקת, ובגלל האוהדים הברבריים שלה.

ככה זה, מוצר טוב יכול לכפר על תדמית מותג גרועה רק עד גבול מסוים, ולמצוא את המיקום המדויק שלו זו משימה לא פשוטה. משימה שיכול להיות שנבחרת ארה"ב עומדת לעזור לנו בה.

כי מהזווית של מיתוג, עד היום נבחרת ארה"ב היתה בצד הסלחני של הסקאלה הזאת. מצד אחד, היא לא לוקחת ברצינות את הטורנירים הבינלאומיים, בקושי מתכוננת אליהם, מרכיבה את הסגלים מפה ומשם חודש לפני, והופ, חושבת שהיא תטייל אל הזהב. מה יותר מתנשא מזה? מצד שני, כשהיא משחקת את המשחק שלה, ולרוב מטיילת אל הזהב, המוצר הכדורסלני שהיא שמה על הפרקט מרגש כל כך, שהרוב באמת פשוט סולחים לה ומרעיפים עליה אהבה. ואם היא נותנת לאיזה משחק מול ספרד או סרביה להרגיש מעט צמוד, אז בכלל כולם שוכחים לה מהכל.

אבל עכשיו, אחרי צמד הפסדים - לניגריה ולאוסטרליה - בפתיחת משחקי האימון שלהם לקראת הטורניר האולימפי, אולי באמת הגיע הזמן שאנחנו, קהילת אוהדי הכדורסל וחובבי האן.בי.אי, נכעס על האמריקנים קצת?

כי באמת, כמה אפשר לזרוק על הענף, על הטורניר, על הקהל הבינלאומי? איכשהו, למרות שהם עשו את הטריק הזה בעבר יותר מפעם אחת, הם שוב חשבו שאם הם ישלחו נבחרת שבחיים לא שיחקה יחד, שיש בה אולי שניים או שלושה מעשרת הכישרונות האמריקניים המובילים, שאין בה אפילו רכז "Pass First" אחד, שאין בה אפילו סנטר אמיתי אחד, וששניים מהשחקנים המרכזיים בה עדיין עסוקים בגמר האן.בי.אי - ועוד מייד אחרי הכישלון המחפיר בגביע העולם האחרון - איכשהו הם שוב חשבו שזה יספיק להם כדי להביא את הזהב הביתה? או שהם לא חשבו שזה יספיק לזהב, ופשוט לא אכפת להם במיוחד?

הגבול עובר כאן

בכל מקרה, מדובר בהתארגנות מביכה ומכעיסה. בטח כשמבט חטוף בשני ההפסדים שהם כבר הספיקו לספוג בהכנה מגלה כמה ענקיים החורים שהם השאירו בסגל. ראשית, כאמור, בולט המחסור בהיסטוריה משותפת של השחקנים, כמו גם היעדרם של רכז וסנטר "אמיתיים".

שנית, אמנם צריך להלל את העובדה שמרבית הסגל בגילים אידיאליים, אבל אפשר לראות שחסר שם איזה כוכב צעיר עם המון מוטיבציה (זאיון? טריי?). גם מישהו ותיק מאוד עם ניסיון בינלאומי יכול היה לעזור, גם אם לא היה משחק הרבה (קווין לאב, הלבן היחיד בסגל, הוא לא הדמות האידיאלית למילוי הפוזיציה הזו).

אבל מה שהכי מכעיס זה שלמרות כל הבעיות האלה, אם הסגל הזה בדיוק היה פשוט לוקח את הטורניר הזה יותר ברצינות, מתאמן יותר יחד ומשחק על הפרקט ברמות תיאום, אנרגיה, אגרסיביות וחיוניות מינימליות - זה עדיין היה מספיק להם כדי להביס כל יריבה בעולם. ואפילו את זה הם לא עושים.

נכון, אלו רק משחקי הכנה. אבל הנרפות והרופסות שבהן שיחקה ארה"ב מול ניגריה ואוסטרליה, ההתקפות הטיפשיות והמבוססות אחד־על־אחד, ההגנות העצלות, המאשימות, שבהן תנועת הידיים המרכזית היא כאשר שחקן מצביע למקום שבו לדעתו חברו היה צריך לעמוד בהגנה, יכולות לגרום לצופה הממוצע פשוט לרצות שהם יפסידו.

והנה, נראה שכאן עובר הגבול - כשאלה שאמורים לשמור על המותג מזלזלים במוצר עצמו, צריך להיות קהל ממש שבוי כדי להמשיך להיות בעדם.

צילום: אי.אף.פי דריימונד גרין )מימין( בהפסד לאוסטרליה