לתת לשכל לנצח את הרגש
מכך קרים קשים מולידים הכרעות קשות. לעיתים קשות מאוד. אם
בכל תחומי המשפט, במשפט הפלילי על אחת כמה וכמה. הצורך ב"סיכוי סביר להרשעה" - כתנאי מקדמי להגשת כתב אישום וניהול משפט - והדרישה לחציית רף הראיות הגבוה שנדרש במשפט פלילי לשם הרשעה - "מעל לכל ספק סביר" - יוצרים קושי ממשי.
למרות הניסיונות שנשמעים לעיתים קרובות לתאר את המשפט כ"מדע", בוודאי לא מדובר במתמטיקה ולא במדע מדויק אחר. ההכרעה במשפט, בייחוד כשמדובר בהכרעות הנסמכות בעיקרן על קביעות עובדתיות, היא לא אחת גם פרי המקרה. לא כוונת מכוון זדונית מעשה ידי אדם, אלא מציאות החיים הריאלית.
ראיות מסוימות מוצאות את דרכן לבית המשפט, ואילו אחרות, שהיו יכולות להטות את הכף לצד השני, לא נמצאות או אובדות בדרך. גם עדויות שנשמעות באולם והתרשמות בית המשפט ממהימנות העדים עשויות להשתנות מעד לעד ומשופט לשופט. הכל לפי הזמן, והאדם והנסיבות.
בקיצור: המשפט הוא אנושי, ובן אנוש מועד לטעות. כאשר טעות זו עולה בשלילת חירותו של אדם ובכליאתו מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות, התוצאה היא נוראה ואיומה. במישור האישי, עבור הנאשם זדורוב, שכבר עבר מסכת נוראה של ייסורים, מדובר בתוצאה איומה ונוראה. אכן, כבר חכמינו ידעו ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" וקבעו את הכלל הגדול שלפיו "לא ראינו - אינה ראיה". כאשר הפרקליטות צריכה להחליט אם להגיש כתב אישום, או לנהל משפט חוזר - אין לה אלא מה שעיניה רואות. כך גם בית המשפט.
יש לשער, להאמין ולקוות שהערותיו הנוקבות של המשנה לנשיאה, השופט מלצר, בעניין זדורוב, שהצטרפו לספקות ולתהיות שעלו מכיוונים שונים באשר לחלק מהראיות שהובאו במשפט הראשון והביאו להרשעת זדורוב ברצח, לא נעלמו מעיני הפרקליטים שהחליטו לקיים בכל זאת משפט חוזר, שהוא הליך נדיר ביותר.
העברת ההכרעה מחדש לפרקליטות חייבה אותה, כראוי וכנכון, לבחון מן ההתחלה את מסכת הראיות, "בלב פתוח ובנפש חפצה", ללא דעה קדומה וללא משוא פנים.
הקמת צוות חדש, מיומן ומנוסה, שלפי המדווח לא היה מעורב כלל בניהול המשפט הראשון, היתה מחויבת המציאות. משזה הגיע למסקנה שיש מקום לקיים משפט חוזר בהתקיים "סיכוי סביר להרשעה" - יש לכבד את הכרעתו, עם כל הקושי שבדבר. כמובן, אין להסיק מכאן שזדורוב יורשע בהכרח בשנית. הפרקליטות אינה אמורה להיות "קבלן הרשעות", וחזקה על המוטב החדש שידון בעניין שיבחן גם הוא את הראיות מחדש, יעלה ספקות במקום שצריך ויגיע למסקנה - לכאן או לכאן - שתהיה מבוססת לא על גחמת הרגע, אלא על שיקול דעת מעמיק וניתוח משפטי ראוי.
וגם אז, נזכור, תהיה הדלת פתוחה להגשת ערעור ולבירור העניין בערכאה משפטית נוספת, בבית המשפט העליון.
למשפט מגבלות משלו, וקוצר ידו ניכר לא אחת. אבל כל עוד אין לנו שיטה טובה יותר, אין סיבה לתלות שיקולים זרים ופסולים בעושים במלאכה. לצד ביקורת עניינית, מבוססת ואמינה, שראוי לה שתישמע בקשב רב, עלינו לתת אמון ברשויות אכיפת החוק ולכבד את הכרעותיהן.
אין לנו פרקליטות אחרת. גם לא בית משפט אחר. גם אם הלב אינו תמיד נוטה אחריהם, בדיני נפשות דוגמת המקרה דנן עדיף שהראש והשכל ינצחו ולא הלב והרגש.
יש לשער, להאמין ולקוות שהערותיו הנוקבות של המשנה לנשיאה, השופט חנן מלצר, בעניין זדורוב לא נעלמו מעיני הפרקליטים שהחליטו לקיים בכל זאת משפט חוזר, שהוא הליך נדיר ביותר