יאיר לפיד, מכחיש האנטישמיות

בנאומו של שר החוץ בפורום הגלובלי למאבק באנ טישמיות הוא ביקש להרחיב את המושג "אנטישמיות", וקבע כי הוא כולל בתוכו את סוחרי העבדים, את בני שבט הטוטסי שטבחו בשבט ההוטו, את הקנאים המוסלמים אנשי דאעש ובוקו חראם, ואת האנשים שהורגים במכות צעירים מקהילת הלהט"ב. האנטי שמיות לדעתו היא "כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח, להשמיד, לרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו".

הרחבה זו של תופעת ה"אנטישמיות" - המילה המ תארת עבורנו את שנאת היהודים ורדיפתם - לשלל גילויי אלימות אנושית, היא סילוף של ההיסטוריה וראויה לתיקון מיידי.

שנאת ישראל היא תופעה בת אלפי שנים. ראשיתה בעוינות ליהודים בארצות גלותם בעולם העתיק. הסי בה לעוינות היתה זרותם של היהודים בעיני שכניהם: הם ראו אותם כגורם חיצוני ומתחרה שחי על אדמה לא לו, ושנאו את התנהגותם הדתית השונה. בעיקר בלטו לרעה בעיני העמים שמירת השבת, אכילת מזון כשר, קיום מצוות ברית המילה וההימנעות מנישואי תערובת. לעיתים הגיעה העוינות הזו לכדי אלימות.

שנאת היהודים נמשכה בצל המאבק הנוצרי והמו סלמי באמונת ישראל ובעם ישראל. לשיאם הגיעו הדברים בימי עידן הבלהות של יהודי אירופה בשלהי ימי הביניים. זה היה גל של עלילות דם, האשמות שווא, ויכוחים דתיים, שריפת ספרים, גירושים ומ עשי רצח המוניים. על גבי רבדים אלו הופיעה שנאת ישראל המודרנית. ניתן למצוא לה סימנים כמעט בכל תנועה תרבותית ופוליטית שפעלה במערב, בין השאר בנאורות, ברו מנטיקה, בלאומיות ובסוציאליזם. במאה ה 19 נוסף ממד גזעי, כביכול מדעי, לשנאת היהודים על רבדיה הדתיים והתרבותיים הקדומים. בניגוד לעבר, ממד זה קבע שהזהות היהודית היא מציאות ביולוגית "טבעית", שאין אפשרות לחמוק ממנה.

האנטישמיות הגיעה לשיאה בשואה, היא התקיימה לאורך המחצית השנייה של המאה ה ,20 והיא נמש כת עד ימינו. היא נכחה בעולם הסובייטי, והיא היתה ועודנה חלק מהמאבק המשולב של האסלאם הקיצוני, הפלשתינים והשמאל החדש במדינת ישראל.

שנאת ישראל, ובשמה המודרני הרווח - אנטישמיות, היא תופעה מובחנת, השזורה בהיסטוריה היהודית המיוחדת במינה לאורך אלפי שנים. זו אינה תופעה אוניברסלית כללית. הרחבתה כלאחר יד לתיאור תו פעות היסטוריות אחרות היא להטוט מילולי משונה שיש לדחותו.

יתרה מכך, הרחבת המושג "אנטישמיות" לכל אירוע וזירה היסטוריים, ללא גבול ברור, תוביל לתוצאה פשוטה: כל אחד יכול לטעון כעת שהציונות עצמה היא אנטישמיות. הרי בעיני אויבי הציונות של ימינו, זה בדיוק מה שעשתה ועושה תנועה זו: רודפת, מגרשת ורוצחת אנשים רק כי הם שונים ממנה בזהותם.

האם שר החוץ סבור שזהו תיאור נכון של המציאות? ואם הוא לא סבור כך, כיצד יוכל להגן על עמדתו, לאחר הגדרתו החדשה וחסרת המחויבות לאנטישמיות? האנ טי ציונות לא יכלה לקוות לנאום טוב יותר.

הרחבת המושג "אנטישמיות" לכל אירוע וזירה היסטוריים, ללא גבול ברור, תוביל לתוצאה פשוטה: כל אחד יכול לטעון כעת שהציונות עצמה היא אנטישמיות