לא מתגעגע לנתניהו

אריאל פלקסין

בימים האחרונים, עת אני כותב בכל מקום: אתר, קבוצות ווטסאפ, טלגרם ופתקים בתוך בקבוק על אודות הידוע לכל - ההונאה הבלתי נתפסת של בנט ושקד מתקוות הימין היישר אל זרועותיה המחבקות של האנטי ציונות - נוכחתי לגלות שאני מקבל שוב טפיחות וירטואליות רבות על הגב.

אנשים שניהלתי איתם ויכוחים עזים מניחים יד מנחמת וחברית על כתפי, פולטים משפטים בסגנון "יהיה בסדר" ו"אנחנו מבינים אותך, כולנו טועים", ומקנחים ב"עכשיו אתה מבין? אמרנו לך שנתניהו הוא המלך. בסוף כולם מבינים את זה".

ובכן, חברים וחברות שצצו לפתע עם הילת קשיש שהם הדביקו לעצמם, לצד פוזיציית נביא זעם צודק תמידית שהצמידו לאישיותם רטרואקטיבית גם כן: התשובה היא לא. נתניהו לא "המלך", והוא מעולם לא היה.

נכון, העובדות הן שנפתלי בנט ואיילת שקד בגדו פוליטית ברוב המוחלט של המצביעים שלהם. נכון שהם בחרו מידיעה לתת את המפתחות לגורמים אנטי ציוניים שמהללים רוצחים ומחלקים בקלאוות כשנרצ חים יהודים, ושנכון לעכשיו מדובר בממשלה היחידה בעולם שבה ראש הממשלה יודע שאם יש בחירות - הוא אינו עובר את אחוז החסימה. הכל נכון. בקולות אנשי הימין הנבגדים קמה ממשלה פוסט ציונית באופן רשמי.

עם זאת, אסור לשכוח נתון קריטי: הזוועות של הממשלה הנוכחית אינן מכשירות את אי העשייה של ראש ממשלת ישראל בדימוס, בנימין נתניהו, בנושאים שהם קריטיים לימין בישראל. העובדה שבנט ביצע מכירה כללית של חבלי ארץ לגורמים אנטי ציוניים, לא מכשירה בדיעבד את עצימת העיניים של נתניהו במשך כל כהונתו בנוגע לנעשה בדרום. היריקה של איילת שקד בפניהם של חברי פורום המשפחות הש כולות - אלו שלמעשה עמדו למענה בצמתים וארגנו חוגי בית - לא משכיחה את העובדה שנתניהו בע צמו לא עשה מאומה כדי לשלול אזרחות מרוצחים, ועוד פחות; ביצור כוחם של בג"ץ, ההסתדרות ושלטון הפקידים בידי גדעון סער )ושקד( לא משכיחה את העובדה שנתניהו התגאה בקולו בכך שהוא הגן על מערכת המשפט בגופו ממש, קבר ומנע מעשית כל ניצני ניסיון לרפורמה, והמשיך לעודד את ההסתדרות.

למעשה, סחיבת רגליו של נתניהו בכל הנושאים הנ"ל ועוד )ועוד ועוד(, הם אלו שהביאו ציבור ימני גדול ואידיאולוגי למאוס בו ולחפש אלטרנטיבות. זה שהאלטרנטיבות התבררו כבגידה? זה כבר סיפור טרגי אחר, אך אלו העובדות.

אין ספק ששנות אי עשייה ימנית של נתניהו עדי פות על ממשלת עשייה שמאלנית דה פקטו הנוכחית - שהיא מהמסוכנות שהיו פה ושקמה על גניבת קולות מרהיבה - אך פה טמונה למעשה הטרגדיה הגדולה של הימין האידיאולוגי בישראל: האופציות שלו הן או לצפות באלו שגנבו את קולו כשהם שוברים למחוזות הפוסט ציונות מחד, או לחזור לאותו נתניהו מוכר, שאמנם 12 שנים הפקיר גם כן את הדרום, את מערכת המשפט ואת המדינה להסתדרות ולוועדי העובדים, אבל לפחות לא חבר לתומכי חמאס.

עד שישתנה משהו מהותי, הבחירה של הימין בי שראל היא בין בינוני לרע. טרגדיה.

אסור לשכוח נתון קריטי: זוועות הממשלה הנוכחית אינן מכשירות את אי העשייה של ראש ממשלת ישראל בדימוס, בנימין נתניהו, בנושאים קריטיים לימין