פסטיבל לא מכאן

לאחרונה התבשרנו כי סרטו של הבמאי הישראלי נדב לפיד - "הברך" - זכה בפרס חבר השופטים של פסטי בל הקולנוע הנחשב - קאן. הסרט מגולל את סיפורו של במאי ישראלי שמבקש להפיק סרט, אך נאלץ להתמודד עם לחצי המדינה, שבעצם דורשת ממנו נאמנות לאומית והתכחשות לבעיה הפלשתינית. הסרט נפתח בסצנה המ פורסמת שבה נראית עאהד תמימי סוטרת לחייל צה"ל, והיא מוצגת כגיבורה.

הענקת הפרס חוללה מהומה, אבל זה לא הזיז לבמאי לפיד, שלדעתו הוא בליגה של "אמנים שלא מפחדים להגיד את מה שהם חושבים". ביקורת מבית, הוא הוסיף, חיונית לטובת כולם. אכן, ביקורת מבית היא ערך חשוב ועל המדינה לטפח זאת באמצעות סבסוד. דא עקא, ניתוח מאוזן של תבנית הסרט, כזה שמניח הצידה את הפולמוס האידיאולוגי בין ימין לשמאל, יגלה כי המילים הגבוהות של הבמאי מכסות על כלום ועל שקר.

עיקרון מרכזי שמצדיק תמיכה ציבורית ביצירה בעלת ערך אמנותי, הוא שהנתמך מבטא בדרך מרשימה אמת מסוימת שנוגעת להווי המקום. ובכן, חברות וחברים, הבמאי לפיד אינו שם; הוא מערער את יסודות המ קום: תמונתה של עאהד תמימי הסוטרת לחייל היא אגרוף לבטן של מאות אלפי אימהות שבניהן משרתים בצה"ל - אולי הסמל הכי קונצנזואלי; האהדה הגלויה בסרט לעאהד תמימי, שלה שושלת ארוכה של בני דו דים שאחראים לרצח ישראלים, היא אגרוף לבטן של אלפי נפגעי טרור - שלצערנו הוא אולי החוויה הכי ישראלית בדור הזה.

שנית, לפיד כאמור מתעקש שלא אינטרסים מנחים את הקו האנטי מדינתי של הסרט, אלא אידיאל מוסרי; החרה החזיק אחריו ראש חבר השופטים - ספייק לי - שנימק את מתן הפרס ברעיון לסייע לבמאי, שכן "מי שמותח ביקורת על ישראל - עלול לקרות לו משהו".

האומנם? בוא, אדון ספייק לי, ואלחש לך סוד גלוי וידוע: כשאיש קולנוע ישראלי מותח ביקורת על ישראל, ובפרט כאשר הביקורת נמהלת ברוטב אוטו אנטישמי, אכן יקרה לו משהו: הוא יוזמן לראיונות טלוויזיוניים בפריים טיים, הוא יוצב כנואם של כבוד במושבי הפתיחה של כנסים אקדמיים. חבריו יפרשו לכבודו שטיח אדום ויארגנו לו

חצי משרה במוסד אקדמי על תקן מרצה מומחה, בלי דוקטורט או מאסטר; באקדמיה הוא יוכל להעמיק את האינדוקטרינציה הפוליטית, וקורבנותיו יהיו הישראלים הלוקאליים, אלו המגיעים מרקע לאומי בריא )"הנייחים", כלשונו של גדי טאוב(. חמור מכך, יש כאן היתממות רבה: שהרי החברים הבכירים בתעשייה, בדרג הישראלי והעולמי, עושים יד אחת ומנהלים יחסי תן וקח. המסר שיוצא מקאן הוא: אנחנו, בתעשיית הקולנוע העולמית, נחלק פרסים לכל מי שמיישר איתנו קו; אתם, בברנז'ה המקומית, תטפחו צעירים שיפנימו את המסרים האנטי לאומיים, כלומר תפעלו נגד הדמוקרטיה המקומית, וכך נעקר בהדרגה את התוכן המקומי, הישראלי. כדי שהמערכות הללו - תעשיית הקולנוע הישראלית והאליטה הגלובלית - ייטיבו להחדיר את הרעל, יש צורך בחוליה קריטית נוספת: ערוצי התקשורת - המומחים בה טמעת מסרים באמצעות אריזת השקר בדקורציה אמנותית. ביטוי מוחשי לכך ניתן למצוא בכתבה של חדשות ,12 כאשר הכתב יונתן ריגר סיכם את האייטם בלי שאלות קשות, ובלי הסתייגות: "סרט ישראלי שמביא גאווה גדולה בעולם". אוי לה לאותה תקשורת שעושה מלאכתה קלה, שמשתפת פעולה עם הנרטיב הגלובלי השקרי וזונחת את הישראלים לאנחות.

פסטיבל קאן לא מכאן, והתקשורת הישראלית גם לא. הבדיחה העצובה היא שהבמאי לפיד הסביר בחוסר צני עות: "רק אנשים כמוני, שיש להם קשר רגשי חזק למ קום, יכולים לדבר בחריפות". אדון לפיד, אתה האדם הכי לא מחובר למקום; הקשר הרגשי שלך, כמו האינטרסים שלך, נטועים עמוק בבור השומן של האליטה הגלוב לית, הפועלת באמצעות ההון שברשותה לעקר את התוכן היהודי לאומי.

כשאיש קולנוע ישראלי מותח ביקורת על ישראל, אכן יקרה לו משהו: הוא יוזמן לראיונות טלוויזיוניים, יוצב כנואם של כבוד בכנסים אקדמיים ויפרשו לו שטיח אדום