למה תמיד רק הימין מוותר

אוזן מוזיקלית במיוחד, שתיחשף לזמירות ולמעשים העולים מהממשלה החדשה, כבר יכולה לשמוע את הניגון שעולה ובא - פזמון חוזר שנשלף כדי להצדיק כל ויתור, פשרה ונטישת אידיאולוגיה - "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

ספק אם יש ביטוי שנעשה כלפיו עוול גדול יותר. במקור היו ששת המילים האלה חלק מהשיר הנפלא שכתב יענקל'ה רוטבליט, הלחין מתי כספי ומבצעת יהודית רביץ, וחורך את תחנות הרדיו מאז יצא לאוויר העולם בשנת .1979 בשנים שחלפו מאז הפך כידוע המקור המהודק, תודות לעולם המוזר והמתעתע שהוא הפוליטיקה הישראלית, לסמל של חשיבה חדשה יותר, נכונה יותר, פרגמטית יותר והליכה לכיוון חדש, ואיכשהו הכיוון הזה הוא תמיד שמאלה.

ראש הממשלה שרון היה הראשון לעשות שימוש בהברקה המילולית של רוטבליט כנימוק למעבר החד שעשה מ"דין נצרים כדין תל אביב" לתוכנית ההתנתקות. גם יורשיו וחבריו כאולמרט וציפי לבני נהגו לת לות בו את מסעם האידיאולוגי מהימין אל השמאל. אנשי נתניהו תירצו בעזרתה את הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, ופרשנים מטעם מגייסים אותה להסברת מהלכי בנט ולהלבנת שקריו ומעשיו, מצירוף רע"מ ועד אי פינוי ח'אן אל אחמר.

תמיד יהיה זה איש הימין שייקח את מצביעיו אל הגן, יביא להם חיוך כמו פרח וכוח להאמין, רק כדי לעשות סיבוב פרסה ולהשאיר אותם המומים, כי אחרי הכל - דברים שרואים מכאן לא רואים משם. זה לא שאין חלופה, כפי שמוכיחים מאחזי השמאל בממשלה. רע"מ לא שינ תה את טעמה עם כניסתה לממשלה, ועדיין טוענת לבעלות אסלאמית על הר הבית ומתנגדת לאישור חוקי קנאביס, ואנשי מרצ עורכים כנסי אפרטהייד בכנסת.

ניתן לייחס זאת לפחד המשתק שאוחז במנהיגי ימין חסרי חוט שדרה, כשהאליטה המשפטית יורדת לחייהם; לרצון בחיבוק ממי שלעולם לא יתמכו בהם; או לריח הקוקטיילים המשכרים בטרקלינים אירופיים, שבהם לעולם לא רואים משם את מה שרואים מכאן. אך יהיה ההסבר מה שיהיה - המסקנה תהיה אותה מסקנה, והיא עגומה: בישראל אין ימין פוליטי, לפחות לא בהנהגת המדינה. כל עוד הם מחוץ ללשכות ינהמו מנהיגי הימין על טיפול נחוש בעזה, על תוכניות מכרכור ועד סינגפור ועל ריסון הכרחי של מערכת המשפט. אך כשיישבו לשולחן הממשלה יהפכו לגורים חתלתוליים, שלפתע רואים את "התמונה הרחבה" שמונעת מהם לפעול.

בדימוי הכוזב שמנסים בכירי הימין לצייר לנו, מתיישב הימני התורן על כס ראש הממשלה. או אז מכה בכתפיו כובד האחריות ופניו מתקמטות מדאגה, הנסיבות קשות ופשוט אין ברירה אלא לנטוש את הדרך. בפועל, הם דומים יותר לילד מהמערכון האלמותי ברחוב סומסום, שמבקש מעו גיפלצת ומחברו עזרא להיות "שם", אך בכל פעם כשעובר ביניהם מגיע בטעות ל"כאן". הם כלואים במעגל בלתי נגמר בין הלחץ והרצון לרצות את האליטות ואת מוקדי הכוח, לבין החובה לייצג את בוחריהם היתו מים, שפעם אחר פעם נשארים כאן כשמנהיגיהם כבר הרחק הרחק שם.