המדינה היא הורה מספר 1

חוק הפיקוח על מעונות היום מניח ש"בפיקוח המדינה" שווה שקט נפשי כולם יריעו להישג החברתי, אך המדינה כהורה היא כל מה ששום אבא לא חלם בחלומותיו הפטריארכליים ביותר

במאמרה

"מאה שנה של ילדות, של הורות ושל משפ חה בקיבוץ" מונה פרופ' עמיה ליבליך את הסיבות שבגללן בחרו הקיבוצים להפקיע את הילדים מחזקת הוריהם ולהפ קיד אותם בידי מערכת החינוך של הקיבוץ: הגנה על הילדים מפני איומים ביטחוניים ורפואיים, שחרור האימהות מתפקידן האמהי כדי להשיג שוויון בין המינים, חינוך הילדים לשוויון הרחק מהשפעתו של התא המשפחתי, וגישה מדעית לגידול ילדים - שעל פיה יש לפתור את הקונפליקטים הרבים הטבו עים בתא המשפחתי על ידי ניתוק הילד מכל הבלאגן הרגשי הזה, ולצמצם את תפקיד ההורים לכמה שעות של אהבה נטו לת סמכות אחר הצהריים. כל אלה היו אמורים ליצור לא רק יהודי חדש, אלא אדם חדש. ליבליך מציינת שלחלוצי העלייה השלישית, שהיו קומוניסטים יותר מאלה שקדמו להם, היתה השפעה מכרעת באימוץ הלינה המשותפת בקיבוצים, כמו גם לעובדה שהעולים הצעירים השאירו את הוריהם מאחור, ולא היה מי שילמד אותם איך להיות הורים בעצמם.

המודל הקיבוצי היה ניסוי חברתי חדשני, ובמהלך השנים נחקר לעייפה: האם ילדי הלינה המשותפת מוצלחים יותר מי לדים רגילים שגדלו בביתם של הורים רגילים? )לא( האם היא פתרה את כל הבעיות האפשריות בחיי ילד? )לא( האם שחרור האם מתפקידיה הביא לשוויון בתפקיד הנשים בעבודה? )לא(. האם הילדים נקשרו יותר להוריהם מאשר למטפלת? בהחלט. כמובן, היו לניסוי מחירים. מחקר שערכו מיכל פלגי ואליאט אורחן בקרב 500 בוגרי לינה משותפת, העלה שעבור רבע מהם היתה זו חוויה שלילית. הבנות סבלו יותר. תאמרו: האם מספר זה גבוה משמעותית משיעור אי שביעות הרצון של בוגרי משפחות רגילות? הרי גם למשפחה הנורמטיבית בעיות משלה. זה טיעון חזק, ואתם מוזמנים להתפעל ממנו להנאתכם. אמנם יש לי טיעון נגד מוחץ, אבל חבל על הטרחה: בחלוף פחות ממאה שנה חזרו ילדי כל הקיבוצים כולם לגדול אצל הוריהם, עם הקונפליקטים ואי השוויון, והמדען שינסה להחזיר אותם לבית הילדים ייתקל בלפידים ובקלשונים.

אלא שחלומות קומוניסטיים להנדסת האדם והחברה לא גוועים בקלות. ככה זה כשפטיש השוויון שלוף תמיד ומוכן להכות בראשם של בני אנוש, עד שישתחררו מההבניות הפ רימיטיביות שלהם, או שימותו מרעב או מדיסידנטיות. בשנת ,2017 כמעט 20 שנה אחרי שאחרון ילדי הקיבוץ חזר לגדול עם הוריו בבית כמו בן אדם נורמלי אך מקולקל, פרסה ח"כ מרב מיכאלי את משנתה בטלוויזיה האוסטרלית. "המשפחה הגרעינית היא המסגרת המסוכנת ביותר לילדים", פסקה. היא קראה מחקרים. היא גם הציעה פתרון לסכנות המשפחה: "את הילדים צריכים לגדל לאו דווקא הוריהם הביולוגיים, אלא מבוגרים שהמדינה תקבע שהם כשירים וראויים להורות". ממש כמו שתכננו מייסדי הקיבוץ בתבונתם האינסופית!

אך מה שנכשל ברמת הקיבוץ, משגשג ברמה הלאומית. "חינוך חינם מגיל "0 הוא עדיין משאת נפש. כולם אוהבים חינוך, וכולם מתים על חינם, אולי כי בוגרי מערכת החינוך שלנו לא הבינו את ההבדל בין "חינם" לבין "זה מכספי המ סים שלך, אבא'לה".

מקרים בודדים ומצמררים

של התעללות בפעו טות במעונות יום הולידו זעזוע ציבורי מוצדק, ופתרון מוצדק פחות: בשנת 2018 נחקק חוק הפיקוח על מעונות יום, ביוזמת קארין אלהרר ויפעת שאשא ביטון. בכך שוב הוכחנו את אמו נתנו בכך ש"בפיקוח המדינה" נחשב לתו תקן איכותי, ושוכחים ש"המדינה" היא אוסף בני אדם, שלמרות כל הניסיונות לנפח אותם לכלל ישות כל יכולה, מדובר באנשים כמונו שדעתם וערכיהם לא טובים משלנו, ויכולת הביצוע שלהם - שנבחנה לאחרונה על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר - נמצאת ביחס הפוך ליכולתם לצבור משכורת רק על סמך ותק בעבו דה. ובכל זאת אולפנו לפקפק בשיקול דעתנו כהורים מפני שיקול הדעת של המדינה.

המדינה היא צור ישראל וגואלו, ואין שום ליקוי שקצרה ידה מלתקן. למשל, המדינה מזועזעת מהעובדה שהורי ישראל מחויבים לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך רק מגיל חמש. הרי החברה הטובה ביותר היא זו שבה לידת ילד מהווה בסך הכל הפסקה באורך חופשת לידה מהמצב התקין: משפחה שבה שני ההורים עובדים מחוץ לבית וילדיהם נמסרים להשגחתן של מטפלות בשכר. ולכן קוראים "חינוך" לשירותי שמירטוף קבוצתיים על תינוקות רכים ופעוטות, שבשלב זה של חייהם צריכים בעיקר את אמא. או סבתא. או מטפלת נחמדה - גם כזו שאין לה הכשרה של משרד החינוך. המקום הטוב ביותר לפעוטות היה ונשאר בית ההורים. יציאת אימהות לשוק הע בודה חיונית לעיתים, אבל צורך הוא לא ערך.

בדצמבר 2020 עברה

בקריאה טרומית, בתמיכת 46 חברי כנסת ואף לא מתנגד אחד, הצעת חוק חינוך חובה חינם מגיל .0 כמה חינם? בין חמישה לשבעה מיליארד שקלים לשנה, ועוד 10 מיליארד לבניית מעונות. יש לשבח את המחוקק על כך שהוא לא מחייב את ההורים לשלוח את ילדיהם למוסדות מדינתיים מגיל שלושה חודשים, אבל הוא בהחלט מחייב את האזרחים לשלם עבור התענוג המפוקפק הזה. אני לא בדיוק פרופסור לפסיכולוגיה, אבל לא אהסס לקבוע שילד בן שנ תיים זקוק למסגרת חינוכית כמו שדג זקוק לחיבוק של סבתא.

בכנסת ובממשלה יושבים מהנדסי אנוש שמעקמים את האף לנוכח טבעם הפגום של הורים וילדים. ולכן המדינה מתעקשת למלא את התפקיד ההורי, ואף תקפיד הקפדה יתרה שההורים לא יתערבו יותר מדי בכל מה שקשור לתוכנית הלימודים, בחירת מורים, קביעת שכרם או פיטוריהם במקרה הצורך. כולם יריעו להישג החברתי, ואף אחד לא ישים לב שהמדי נה כהורה היא כל מה ששום אבא לא חלם אפילו בחלומותיו הפטריארכליים ביותר.

עיצוב האדם החדש נכשל ונדחה על ידי הקיבוצים, ובמקום להסיק את המסקנות ולהשיב את ההורות להורים - המדינה, במסווה של נוטת חסד, מלאימה לנו את הילדים. אין לדעת אם המדינה היא אמא או אבא, אבל היא ללא ספק הורה מספר .1 ●

כולם אוהבים חינוך ומתים על חינם, כי בוגרי מערכת החינוך לא הבינו את ההבדל בין "חינם" ל"זה מהמסים שלך, אבא'לה"

איור: שמעון אנגל