דים הולכים בוד; נה כזו, יהיה הפיך
טווח", מדגישה כהן־שינדורף. "קשה ליצור שם אינטראקציה אמיתית, הזום נועד לניהול ישיבות, לא לשיעור ובטח לא עם יותר מארבעה-חמישה אנשים. בסוף השנה החולפת דיברנו עם תלמידים רבים, והם ביקשו במפורש לא לעשות שום שיעור בזום. הם שונאים את הזום. זה מרחיק אותם חברתית, ורוב המורים לא מבינים שלהרצות בזום אין פירושו ללמד בזום. מילא אם יש סגר והתפרצות של שבועיים-שלושה אז אולי אפשר, אבל כל השנה? זה פשוט לא פתרון".
"בתי ספר - לא בייביסיטר"
לבנון מחזק את דבריה של כהן־שינדורף: "אחד הדברים שילדים ונוער צריכים זה ביטחון ויציבות, וזה לא היה קיים. בין הקפסולות לסגרים והשינויים התמידיים, נוצרה סביבה של חוסר יציבות וחוסר ביטחון שמשפיעה לרעה על התלמידים בישראל, לא רק על הפדגוגיה אלא גם על החוסן הנפשי, שהוא קריטי".
"בשנה האחרונה קרה משהו מדהים", אומר מירום שיף, יו״ר הנהגת ההורים בהוד השרון, "הורים נלחמו שהילדים שלהם יהיו במערכת החינוך באופן פיזי, לא בגלל שהם רצו לסגור את הפער במתמטיקה או תנ"ך, אלא בגלל המפגשים החברתיים שהיו חסרים להם".
כשאני מגלה ששיף ממנכ"ל את חטיבת בעלי החיים בקבוצת "מעברות", המייבאת בין היתר ציוד ומזון לחיות מחמד, אני מסתקרן מה עשתה הקורונה לעולם חיות המחמד. שיף מחייך: "בכל סגר כשאמרו שעם כלב אפשר לטייל בחוץ, העמותות התרוקנו מכלבים. פרט לכך, הרבה אנשים חשו את הבדידות בזמן הריחוק החברתי. וכלב הוא חבר לחיים.
"כשאני חושב על זה במובן הרחב, זו התובנה הגדולה שאנחנו צריכים לקחת מעידן הקורונה הלאה - בתי ספר אינם רק בייביסיטר, או מקום לצבירת ידע. הם מקום מעצב לחוויה החברתית, לכישורי חיים ולכישורי חיברות. הפערים הפדגוגיים ייסגרו, אבל הפערים החברתיים דורשים תיקון. הדבר הכי בעייתי שקרה לנו בקורונה זה שילדים התרגלו לחיות לבד בבית כשההורים בחוץ".
"מעבר לכך", מוסיפה גולן, "היתה עוד קבוצת ילדים שנשארה לגמרי מאחור. החינוך המיוחד מתחלק לכמה קטגוריות, היו בתי ספר כוללניים לילדי החינוך המיוחד, שהמשיכו ללמוד בסגר; אולם ילדים שמשולבים בכיתות רגילות נפלו לגמרי בין הכיסאות, הזום לא אפשרי להם, והמון ילדים שהיו זקוקים לתיווך למידה, נשארו מאחור.
"רחובות היא עיר מגוונת עם מערכת חינוך מצוינת שהיא גם אבן שואבת לילדי חינוך מיוחד. בדרך כלל זה מדהים, אבל בשנה האחרונה שמעתי וחוויתי את תסכול ההורים שילדיהם נפלו בין הזומים לאורך השנה. בתי הספר התאמצו, אבל זו טיפה בים, היתה נשירה רבה של תלמידים בחינוך המיוחד, וגם אצל התלמידים השקופים של החברה הערבית והחבר'ה החרדים. אפילו לא לומדים בזום, אלא בטלפון כשר ללא וידאו, ותחשוב שמדובר בבית עם הרבה ילדים, ומעט מאוד קווי טלפון, ואתה מבין שהלמידה עבורם היא פשוט בלתי אפשרית".
מסירות הנפש של המורים
שווה לראות את שנת הקרבות האחרונה גם מתוך המערכת. נהוראי אליקים, מנהל בית הספר "נחלים" של מועצה אזורית מרחבים, ודוקטור למדיניות החינוך, מציג את המורכבות של המבט מתוך מערכת החינוך. "אני חושב שהקורונה נתנה לציבור הרחב פתח להציץ אל תוך קרביה של מערכת החינוך לטוב ולרע. ההורים ראו - דרך הזום - את מסירות הנפש של המורים ומקצועיותם: אצלי למשל היו מורים שלימדו תוך כדי אזעקות במבצע האחרון". אבל הציבור גם מכיר ברעה החולה הגדולה של מערכת החינוך הישראלית: הריכוזיות שלה.
"לריכוזיות הזו שותפים ארגוני המורים, פוליטיקאים שנהנים מהכוח שמערכת ריכוזית מאפשרת, ופקידים רבים ש'מתפרנסים' מכך במטרה ובמחוזות. היום, גם מובילי מערכת החינוך מבינים שהדרך לשיפור האיכות היא מתן אוטונומיה כמה שיותר רחבה לשטח: לרשויות המקומיות ולמנהלי בתי הספר. אלא שכשגוף ריכוזי מנסה לתת אוטונומיה לרוב זה הופך לפארסה.
"לעצם העניין, כאשר המנהלים כבולים להסכמי עבודה קשיחים, למבנה שבוע לימודים שנקבע באופן ריכוזי, למגבלות אינסופיות ולאישורים על כל צעד ושעל, הרי שכל שינוי דורש היערכות גדולה ונושא מחיר כבד. זו לא רק הבעיה של הקורונה, כיוון שאנחנו חיים בעולם שהוא בסופו של דבר גמיש ודינמי. הקורונה רק חשפה את זה, כי הפעם המשמעות של 'לסובב את הספינה' האדירה הזו היתה שילדים ישבו בבית". היית ממליץ למנהלים ולרשויות המקומיות לקבוע את נוהלי הקורונה?
"לא, זה לא תפקידם. מה שכן צריך זה לתת להם מסגרת גמישה של העסקה, תקציב, מבנה שבוע עבודה, תכנים וצורת פעילות. ברגע שתהיה לשטח את האוטונומיה תיווצר גם הגמישות, וכפי שכל המשק והעסקים הישראליים למדו להתמודד ולהסתגל לקורונה, כך גם מערכת החינוך". אז מה המתווה הנכון מבחינתכם כמובילי הנהגת ההורים?
איל לבנון: "כמו שהמשק חייב להישאר פתוח, כך גם מערכת החינוך. עם כל הכבוד, בממשלה הקודמת את החינוך ניהל משרד הבריאות, וזה לא נכון. ניהול הסיכונים של משרד הבריאות הוא לא נכון, אני שמח שעכשיו יש ניהול מקצועי, שרה שהיא דוקטור לחינוך, ומבינה שמערכת החינוך צריכה להיות פתוחה ולעבוד, אי אפשר לחזור לקפסולות.
מירום שיף: "שנת הלימודים צריכה להיפתח בצורה הסטנדרטית בכיתות מלאות. ילדים מאומתים וחולים צריכים להיכנס לבידוד, מי שהיה איתם במגע צריך להיבדק ולהיות בבית, אבל מערכת החינוך אמורה לתפקד בצורה נורמלית. יש לזה חשיבות עצומה".
אודליה כהן־שינדורף: "אנחנו, ההורים בהנהגה, מעולם לא ראינו את ההוראה כבייביסיטר. ההפך, ההוראה היא מקצוע מהחשובים ביותר במדינה. אם ההחלטה היא לשמור על כיתות קטנות אזי משרד האוצר צריך לתקצב ולשבת עם ארגוני המורים. האם צריך ללמד במשמרות? יכול להיות. זו לא שאלה של בעד או נגד המתווה, הנהגת הורים מסתכלת על התמונה המלאה, ואנחנו לא מוכנים שקבוצת ילדים אחת תלמד על חשבון קבוצה אחרת. כל מי שהיה בבית הספר יודע שכדי לחלק את התלמידים לשניים - הפתרון הוא לא זום אלא ליצור מרחבי למידה אחרים. אנחנו בהנהגת ההורים לא ניתן שהילדים יישבו בבית השנה, כי ילדים מקומם בבית הספר".
צופית גולן: "חייבים שכל הילדים יגיעו לבית הספר, שימצאו פתרון, מבחינתי משמרות, מרחבים חיצוניים. אבל אין מצב שהילדים של ה' עד י"ב יבלו עוד שנה בבית. יש עלייה אדירה בשימוש בסמים ובאלכוהול, התפתחות של חרדה. אי אפשר להפקיר את הילדים האלה עוד שנה בבית". √
אודליה כהן־שינדורף, יו"ר הנהגת ההורים ברעננה: "תלמידים ביקשו לא לעשות שיעורי זום. זה מרחיק חברתית, ומורים לא מבינים שלהרצות בזום אין פירושו ללמד"