שלום לתמימות

המשורר אריאל זינדר מקרב קצוות שונים של עולם השירה. במקצועו הוא חוקר את השירה העברית של ימי הביניים, אך הוא גם מתרגם יצירתי להפליא של פני יותר מ 20 שנה פרסם תרגומים ייחודיים במינם למבחר סונטות של שייקספיר. ספר שיריו הראשון, "אוניות תרשיש", ראה אור בשנת .2007 ספר שיריו החדש, "תמים תהיה", נקרא כספר ש"התבשל" יותר מעשור.

במבט ראשון נראה כי גם בספר זה, כמו בשאר תחומי חייו של זינדר, מקופלים קצוות שונים: שירה חידתית ומיסטית )מעין יציר כלאיים בין סגנונם של יאיר הורביץ וזלדה(; שירה אישית נפשית שנוטה לצופן ולסוד; שירה אקטואלית העוסקת בשירות צבאי ובגלי הטרור של העשור האחרון; שירה משפחתית; ושירה דתית הנובעת ממשבר אמוני ורו חני. עם זאת, ניתן בקלות למתוח קווים מקשרים בין שירי הספר השונים, ההופכים למקשה אחת.

על אף כותרת הספר - שיריו של זינדר אינם תמימים כל ועיקר. הם מוצפנים, לעיתים בשפה קבלית מיסטית, נוטים לעומס לשוני, לסטיות דקדוקיות מהתחביר העברי ולפיגורות פואטיות מורכבות. כך, למשל, בשורות שיר כגון: "א וֹ רֶשִׁהַכְּר ִתּי ִהָכּ ה ִבּ י ָהִיי ִתי ֶיֶלד, / ְכִּרי שׁ א וֹ רַרב ְזָנב וֹ ת ַרב וּגּ ִפים, / ָאב ְלִמ ִלּ ים ַח וֹדּ ת וֹבּ ְדד וֹ ת: ְיֻבַלּ ע ְיֻאֶנּ ה ְיטַֹרף (...) ְכּ ר וֵּבי אוֹ רָרֵצי א וֹ רְז ִקי ִקים וֹבּשֶׁ ָה ְלמ וּ ִבּ י(...) א וֹ רֶשׁ ִה ַכּ ְר ִתּ י ִבּי ַמֶכּ ה ִבּי / ֲאִני ָרק וּ ַע ְלצוּ ַרת ְבִּקיָעת."וֹ

לצד השירים אלו, הדורשים מאמץ בפע נוחם, שירים אחרים עוסקים בשפה פשוטה בחוויות יום יום. גם עליהם מוטל ערפל וצל כבד במיוחד, שניתן לפרשם כנוב עים מפוסט טראומה אישית וקולקטי בית:"ִבִּתּי ְבִּמָטָּתהּ ָאַמְרנוּ ְשַׁמעִיְשָׂרֵאל/וְּבָכל ְמאִֹדי ַשְׁרִתּ יָל הִּעםַמְרִטיןל וֶּתרִקיְנג/ָאנ וִּנְתַגֵּבּ רָאנ וִּנְתַגֵּבּ ר / ָאנ וּ ִנ ְתַגֵּבּ ר ְבּבוֹ אַה וֹיּ ם. (...) ָבּ א וּ ָה ְרצ וּ ִחים ַה ְמֻּעִנּים ָעְמד וּ ַבֶּפַּתח ִנְרָעִדים / ָשׁ ר וּ ק וֹ ל וֹ תְשִׁנִיּ ים וּ ְשִׁלי ִשִׁיּ ים / ְבּ קוֹ לְבִּלי ָמה ְבֵּנֶבל ֶפּה ָשׁסוַּע / ָיד ְבָּיד ֵנֵלְך, וֹבּא ָיבוֹא ָשׁלוֹ ם/ ָאנוּ ִנ ְתַגֵּבּ ר ְבּ בוֹ אַה וֹיּ ם".

בשיר אחר, "ניסיון", שוב מעיב הצל המאיים על חוויית האבהות השגרתית: "וַּבבֶֹּקר ֲאִני מוִֹליְך ֶאת ְבִּני ַלַגּן / וְּבגֹ ַבהּ ֵלב ִלוֹבּ ַהוֹטּב בּוֲֹעִרים / ֶאְגזוֵֹזי ַהְמּכוִֹנוֹיּת ָכּל ֶזה / ֻמְכָרח ִל ְהי וֹ ת ִנָסּ יוֹ ן".כך, השירה המשפחתית שבספר ממוסכת תחת ערפל איום וסכנה, באופן שמתכתב עם שירת ט. כרמי )"כל חיי" ו"האלטרואיסט"(, שגם בה הדובר מציג את עצמו כאיש משפחה העוטה מסיכת כזב למול משפחתו.

דומה כי מקור אותו חשש ואיום קיומי בשירת זינדר מתגלה במחזור "ַוִּיְש ַּ ח,"וּ העוסק בשירותו הצבאי: "ִמַתַּחת ַל ָשַּׁמִים ָא ְרָבה ַסָכָּנה / וּ ִמ ַתַּחת ַלַסָּכָּנה - חֶֹשׁ ְך ַעל ְפֵּני ְתּ הוֹ ם. /מוּ לָהָאֶרץָיַשְׁבִתּי ָדּ ר וְּך וֵּמָאז// ָקֶשׁ ה ְמא וֹ ד ְלַהְר וֹפּ ת". רבים משירי מחזור זה חושפים באופן אמיץ, מבעד לאותם גורמים זרים ומאיימים, את המלאכים המעוותים )"ְכָּנַפִים ְמֻטָנּפוֹ תָטְפח וּ ַעל ָפַּני (...) ַאְך ִפּ י פּוֵֹלט ִקְרֵעי נוֹ צ וֹ תִשְׁבֵרי ִגּיִדים"( והשדים )"ֵישׁ ַמִזּיֵקי ַלְיָלה ְוֵהם רוְֹכִבים ַעל ַמֲעַשׂ,("י המשתוללים ונאבקים בנפשו.

אותו ריבוי קולות מאיים, שאולי מונח בשורש ההוויה הקיומית של כל אזרח ישראלי, מוצג למופת בשיר המתאר זה לצד זה כמה תרחישים, שכלל לא ברור אם קיומם הוא רק בתודעת הדובר, שמתארים עצירת טרמפ בירושלים לאדם ערבי. שלושת התרחישים נפתחים כך: "ָעַצְרִתּי ֶאת ָהֶרֶכב ְלַיד ַטֶיֶּלת ַאְרמוֹן ַהְנִּציב". בתרחיש הראשון, בתשובה לשא לה " ָאר יוּ ג וִֹאיְנג ט וּ ֶאל ַא ְק ָצה מ וְֹסק?" הנהג מסרב ונוסע. בתרחיש השני הנהג מעלה אותו לרכב והנוסע שולף מברג ותוקע אותו בצווארו. התרחיש השלישי אמיתי לא פחות: "ָכּל ַהֶדֶּרְך ִדַּבְּרנוּ ַעל ִכְּסאוֹת ְבִּטיחוּת ָלֶרֶכב ְוַעל ְמִחיֵרי ִחתּוִּלים. ִהַגְּענוּ ָלִעיר ָהַעִתּיָקה ְולֹא ָהְיָתה ֲחָנָיה. ַאיי ִוּיל ַפּארק ֵאְנד ִסי יוּ ס וּ ן,ָאַמְרִתּי.ה וּ א ָטַפח ִלי ַעל ַהֶשֶּׁכם ְוָיָצא".

שיריו של זינדר חושפים באופן כואב חוויות אלימות שמשנות את השגרה ומנפצות את התמימות הקדושה. הנפש נותרת מצולקת לעד. אמת ובדיה, שגרה ואימה, אלה מתע רבבות וחיות זו לצד זו בקולו של הכותב.