נחמו ואל תירדמו
פרשת ואתחנן
היציאה מ"בין המצרים" מעוררת תחושה של הקלה ושחרור. בפעימת הנפש היהודית, רק אחרי תשעה באב אפשר לצאת לימי חופשת הקיץ. במסורת קריאות ההפטרה אנחנו נכנסים השבת לסדרת "שבע דנחמתא" שמובילה אותנו ישר לתוככי צלילי השופר וחגי תשרי.
קריאה בתוך פסוקי ההפטרה שלנו: "נחמו, נחמו עמי", מלמדת עד כמה קשה היה לנביאים לנחם את ישראל. כל דיבורו של הנביא הוא השתדלות לעורר ולחדש את האמון שאחרי הגלות והחורבן יכולה לבוא התחדשות ושיבה הביתה. במבחן ההיסטורי נראה שאכן רוב העם לא הקשיב לקול הקורא לו לשוב לירושלים. תנועת השיבה שאח רי הצהרת כורש נשארה תנועת יחידים שהעזו להאמין. לכאורה נכשל הנביא במשימתו. על כך כותב רבי צדוק הכהן מלובלין )פרי צדיק לפרשת ואתחנן(: "והנה כאן בנחמת ציון כתיב 'דברו על לב ירושלים' אבל לא קיבלו תנחומים שלא נכנס ללב שבוודאי לדור שהיו בשעת החו רבן מה הועיל הניחומים והלא הלכו בגולה ברעה רבה...
ועל זה נאמר 'יאמר אלהיכם', שגם לדורות כשיקראו בספרי הנביאים הנחמות אז בעת הקריאה 'יאמר אלהיכם' אלו הנחמות ויהיה מפורש דבר ה' אשר לא ישוב ריקם ויכנוס ללב שיקבלו הנחמות. וכן בכל שנה ושנה כש קורין בהפטרות שבע דנחמתא מתחדש הנחמה מפי ה' ממש ונכנס ללב".
מרגש לקרוא את הדברים האלה מתוככי ירושלים בת זמננו. כל מי שמוכן לפקוח עיניים ולהטות אוזן מבין שנבואות ישעיהו המנחם, שלא פעלו בזמנן, חיכו במשך אלפי שנים עד לתחילת מימושן בדורות האחרונים. למ רות חוסר שקט בגבולות ולמרות חיכוכים בתוך הבית המשותף שלנו, הנחמה פורצת ומאירה את מרחבי החיים שלנו. הקריאה בפרקי הנחמה במהלך שבעה שבועות מג ביהה את המבט ומעמיקה את המחשבה אל נקודת ייעוד שתכליתה חיים מלאי ברכת ארץ, שמחוברים בצינור חי אל גובהי שמיים.
אבל פרקי הנחמה עלולים גם להרדים אותנו בחלו מות פנטסטיים. תרדמה מתוקה עם תמונת עולם הרמוני לא יכולה לייצר תנועה של תיקון בחיי המעשה, שלעו לם יהיו קטנים יותר מן החלום. מעגל החיים, הפרטיים והציבוריים, מחייב להקדיש זמן לחלומות וזמן ליקיצה שפועלת במציאות.