עמוק באדמה
"לא הבנתי איך הם לא מבינים שאם חזרנו בלי הדר, אז נכשלנו". סרן (מיל') מתן חורש עדיין חי את רגעי הפחד במנהרה / מיכל יעקב יצחקי
בשביל סרן )מיל'( איתן חורש, מבצע "צוק איתן" לא הסתיים מי שנכנס ביחד עם סגן איתן פונד למנהרה שדרכה נחטף הדר גולדין, מתמודד מדי יום, כבר שבע שנים, עם דממת המוות שמתחת לאדמה, עם הבדידות הגדולה של הימים שאחרי, עם הכעס על המדינה שלא החזירה עדיין את השבויים, וגם עם תחושת הכישלון והאשמה על שהשאיר את הדר מאחור "אני מאוד מקווה שהממשלה החדשה תחזיר את הבנים הביתה, כדי שאוכל להגיד שהמשימה שלי הושלמה"
"חורש, איתן, תחזרו חזרה. המח"ט עלה בקשר שנצא מהמנהרה".
זה היה צ'אלצ'ו שצעק לעברנו. באותם רגעים האמנתי שמצאו את החוליה ביציאה מה מנהרה, וגם את הדר. לא רציתי לעכב את הכוחות בחוץ, ורצתי חזרה כמה שיותר מהר.
לפתע נזכרתי בפק"ל הירך של הדר. תהיתי מה יש בפנים. צ'אלצ'ו עבר על פני פק"ל הירך, ואני צעקתי לעברו: 'צ'אלצ'ו, חכה שנייה כדי לקחת את הפק"ל שלו'. צ'אלצ'ו שמע לי, והרים את פק"ל הירך המוכתם.
הגענו לכיוונו של קידר. "חבירה, חבירה", צע קנו לעברו. "אני כאן", השיב. חזרנו כולנו בדרך שממנה הגענו. תוך כדי, ראיתי שנכנסו עוד כמה חבר'ה פנימה, להבין מה מצבנו. הגענו אליהם עוד לפני שהם הגיעו לפיצול הראשון.
אור. אני רואה סוף סוף את האור בתחילת המ נהרה. רואה את האבן שקרסה, כנראה מפיצוץ הרימון שנזרק בתחילה, ומולי עמד הסולם. תפסתי בו, ועליתי למעלה מזיע ומלא בגרגירי חול.
עוד לפני שהספקתי לחבור לציוד שלי, כבר אפף אותי עשן מרימון שנזרק לעבר המנהרה. סתמתי את אפי, ולקחתי את הציוד אל מחוץ למבנה. חב רתי לסמל שלי, מאור.
"נו, מה איתכם, הכל בסדר?", פניתי אליו. "כן, כולם בסדר כאן, מה איתך?", שאל. "איפה הדר?", עניתי בשאלה. "לא יודעים, לא מצאו אותו". הייתי בהלם. "רצו שתצאו כדי לטהר את המנהרה ולהבין את התשתית שלה", הוא המשיך.
הרגשתי תחושת כישלון צורבת. איך לא הצל חתי? איך לא רצתי מהר יותר? למה חזרתי? למה היססתי? מה היה קורה אילו היינו נכנסים ישר? אינסוף שאלות התרוצצו לי בראש".
)מתוך "המנהרה", ספרון שכתב סרן )מיל'( מתן חורש בהוצאה עצמית(.
שבע שנים המחשבות מתרוצצות במוחו של מתן
"איתן ירה כדור מהאקדח שלו, לא שמענו שום קול של פגיעה בחפץ כלשהו. המשכנו להתקדם לאט. בגלל החיפזון בירידה לתוך המנהרה, שכחנו לקחת איתנו את אטמי האוזניים, ואני זוכר שעברה לי המחשבה שאצא מפה חירש" "השעה כבר היתה אחרי .15:00 הייתי בערך 50 שעות בלי שינה, והרגשתי שהגוף מתחיל לבגוד בי. לא אכלתי כלום. כל מה שעבר לי בראש זה איך דווקא ביום האחרון של המבצע, ברגע האחרון של המבצע, הגענו למצב שבו חייל נחטף" ואני מבקש ממנו סליחה
חורש ולא נותנות לו מנוח. שבע שנים שבהן הספיק להתחתן ולהפוך לאב לשניים. שבע שנים שבהן הוא מרגיש שעדיין לא יצא מהמנהרה ההיא ברפיח. מבחינתו זה יקרה רק ביום שסגן הדר גולדין יחזור הביתה.
"אני עדיין מרגיש תחושת כישלון", הוא אומר. "וככל שעובר הזמן והמדינה לא דואגת להחזיר אותו הביתה, אני מתמלא בכעס ובתסכול. כשאני מדבר על גולדין, אני מתכוון גם לאורון שאול, שנחטף באותו מבצע, וגם לאזרח אברה מנגיסטו. כולם יודעים שחייל שנשלח לקרב לא נשאר מאחור. איך ייתכן שבמשך שבע שנים אף אחד לא דאג להחזיר אותו? איך ייתכן שבארבע מערכות הבחירות האחרונות אף מפלגה לא שמה את השבתו של גולדין כמשימה ויעד מרכזיים?"
הנושא נמצא כל הזמן על השולחן.
"אולי, אבל הוא לא מטופל בצורה רצינית. התחושה שלי, כחייל וכאזרח, היא שאין אג'נדה מסודרת שקובעת איך מתמודדים עם החזרת שבויים. זה דבר שיכול בעתיד להשפיע על המוטיבציה של בני נוער להתגייס לקרבי.
"כל חייל שמתגייס לצבא חייב לדעת שכמו שהוא מסתכן עבור המדינה, היא תסתכן עבורו אם ייפול בשבי. מדינת ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת לנהל משא ומתן. היא עשתה את זה עם הבחורה שחצתה את הגבול לסוריה בפברואר האחרון, אז למה היא לא עושה זאת גם במקרה הזה?
"לישראל יש מנגנוני לחץ, כמו עיכוב סחורות וכספים. מדובר ברצועה שנמצאת במגרש המשחקים שלנו, שדרך מחסומים אנחנו מנהלים איתם מסחר שוטף של העברת ציוד וכספים. למה לא דורשים את הדבר הטריוויאלי וההומאני ביותר? לפעמים אני חושב שאולי היה עדיף אם לא היינו יודעים מה עלה בגורלו של הדר. אולי מחמת הספק, המדינה היתה מתאמצת יותר להחזירו".
הוא בן .29 תרמיל הגב שמונח ברישול על כתפו משווה לו מראה נערי. על ראשו קרחת שמכוסה בכיפה סרוגה קטנה, ומעיניו נשקף עצב תהומי.
"בצוק איתן לא נראיתי ככה", הוא כמעט מתנצל, ומראה לי תמונה שלו מאז. "הייתי מלא יותר, והיה לי המון שיער על הראש. הכל נשר בבת אחת אחרי המבצע".
את הספר "המנהרה" כתב כחלק מתהליך עיבוד הטראומה ממבצע צוק איתן. בינתיים הוא לא מפיץ אותו. הספר מאגד את כל זיכרונותיו ממבצע שובו אחים ומצוק איתן, אבל חורש לא ממש זקוק לו כדי לזכור. הריצה במנהרה בחיפוש אחר הדר גולדין, השקט המקפיא שמתחת לאדמה, התסכול על שלא הצליח להחזיר את הדר - כל אלה מבעבעים בתוכו בכל רגע ורגע.
חייו השתנו בבת אחת ב־71 ביולי ,2014 בכניסה הקרקעית לרצועה. "הייתי אז בדיוק שבועיים אחרי סיום השלמה חילית של גבעתי בקורס קצינים", הוא משחזר. "כותפות הסג"מ שלי עוד לא הספיקו להשתפשף כשהודיעו לי שאנחנו נכנסים. ופתאום אני מוצא את עצמי בשטח היערכות עם 24 חיילים שאני לא מכיר, אפילו לא בשמות.
"בגלל שבאתי מקורס, לא הכרתי גם את המ"פ, אפילו שיחת היכרות לא היתה, רק הצגתי את עצמי. נאמר לנו שאנחנו מיועדים להיות כוח פינוי, ושנתחיל לחתום על אמצעי לחימה ורק"מ (רכב קרבי משוריין) לקראת הכניסה.
"רגע לפני שנכנסנו, קיבלתי הודעה מהמ"פ שאני מצּוות לחפ"ק מג"ד. זה צוות של קצינים, כמו קצין מבצעים, קצין קשר וקצין שיתוף ארטילרי, שזז עם המג"ד ומסייע לו בשטח.
"בשבילי זה היה הניסיון המבצעי הראשון. הרגשתי בדידות עצומה. היו איתי שמונה קצינים, ורק אני הייתי צעיר וחדש. ביום הראשון, למשל, גיליתי שטעיתי, ובמקום להיות בקשר על תדר מג"ד, הייתי על תדר אחר.
"הסתובבנו כל הזמן בין הכוחות, בשכונות בעזה. בחלק מהבתים הסתתרו מחבלים. אין רגע אחד של שקט, הלחץ והדריכות מלווים אותך כל דקה. אתה אוכל מנות קרב, לא מתקלח, ישן על מזרן בבתים ריקים, ואתה יודע שאסור לך לאבד פוקוס לרגע. מצמוץ אחד לא במקום - ואתה יכול לעלות על מטען או להיהרג על ידי צלף".
פחדת?
"אין זמן לחשוב על הפחד. כל הזמן נמצאים בעשייה, בתדרוך חיילים ובסיורים. כבר מההתחלה היה ברור לי שאני צריך לנתק רגש לגמרי ולתפקד כמו רובוט. אם לא חוסמים את הרגשות ושמים אותם בצד, קשה מאוד לתפקד במלחמה".
במשך שבועיים היה חורש בתוך עזה, שבמהלכם איתר עם הכוחות בשטח שלוש מנהרות וחיסל מחבלים. ביום חמישי בערב, 31 ביולי, הוא חזר לראשונה אל שטח ההיערכות. ברקע כבר היו דיבורים על הפסקת אש, שהיתה אמורה להיכנס לתוקפה בבוקר, וחורש נשם לרווחה.
אבל אנחת הרווחה התחלפה בשנייה כשהדליק, לראשונה אחרי שבועיים, את הטלפון הנייד שלו. "אני פותח את הווטסאפ, ובקבוצה של ההשלמה החילית אני רואה את המשפט: 'מישהו מגיע לרועי?'
"רועי פלס היה חבר שלי, שישן במיטה לידי בכל משך ההשלמה החילית.
"בתמימות שאלתי מה קרה לו. חשבתי שאולי נפצע. ואז מישהו כותב לי: 'הוא נהרג לפני שבוע מפגיעת טיל נ"ט בבית חאנון'. נשברתי.
"תמיד אומרים שקצין הוא זאב בודד. זה היה הרגע שבו הרגשתי את זה על בשרי. לא היה לי עם מי לדבר. הלכתי הצידה, אל אחד העצים, ובכיתי את נשמתי".
לחורש לא היה זמן רב להתאבל. באותו לילה, כמה דקות לאחר חצות, הוא כבר נכנס שוב לעזה עם חפ"ק המג"ד. המטרה היתה לנצל את הפסקת האש כדי לאתר עוד מנהרות.
"זה היה לילה עם לחות מטורפת. אחרי כמעט חודש בלי מקלחת, הגוף שלי כבר גירד. את הציצית הורדתי ביום רביעי, אבל עכשיו, רגע אחרי ששמתי עלי את האפוד הקרמי, לבשתי אותה שוב. דיברתי עם אלוהים שייתן לי את הכוחות לשים בצד את הכאב על מותו של רועי ולהמשיך עד שהמבצע יסתיים.
"אספתי את החיילים מהצוות שלי, שנכנסו עם הפלוגות. סיפרתי להם על רועי, החבר הקרוב שלי שנהרג, נתתי להם דגשים לגבי הכניסה המחודשת בהפסקת האש, וביקשתי מהם להיות ערניים ולא להיכנס לאופוריה.
"התקדמנו לעבר אחת השכונות ברפיח. כל פלוגה קיבלה מבנה נטוש לשהייה בין המשימות. הייתי גמור מעייפות, אחרי 40 שעות בלי שינה. אני והצוות שלי התארגנו לתדרוך לוחמים לגבי נקודות ציון ופריסת כוחות. השעה היתה כבר כמעט 9 בבוקר, יום שישי, והתלבטתי אם לתפוס תנומה. במקום זה החלטתי להניח תפילין".
בדיוק באותו זמן יצא מפקד סיירת גבעתי, רס"ן בניה שראל, לסיור עם הכוח שלו, בחיפוש אחר מנהרות בין החממות שבאזור. הכוח, שמנה שישה לוחמים, התפצל לשתי חוליות. את החוליה הראשונה הוביל שראל, ואיתו היו הקשר, סמ"ר ליאל גדעוני, וסגן הדר גולדין, קצין הפלס"ר.
דקות אחדות לפני השעה 9 זיהה הכוח של שראל תצפיתן של חמאס, במרחק כמה עשרות מטרים ממנו. שראל עלה בקשר מול מפקד גדוד הסיור של גבעתי, וביקש אישור לירי פגז לעבר החשוד. בגלל הפסקת האש, הוא נענה בשלילה. בשעה 9:05 הגיחה חוליית חמאס מתוך פתח מנהרה, שהוסתר במבנה חקלאי סמוך, ופתחה באש תופת לעבר הכוח.
הכוח הספיק לירות על אחד המחבלים ולחסל אותו, אבל שראל וגדעוני נהרגו במקום. גולדין, שבאותה עת לא היה ידוע אם נהרג, נחטף בידי חמאס.
"בדקה לתשע שמענו צרור יריות", משחזר חורש. "הורדתי מהר את התפילין, והבנתי שיש פה אירוע, רק שלא היה לי מושג איפה הוא מתרחש. חברתי למג"ד, וניסינו להבין מה מקור הירי.
"לפי תחקיר האירוע, בשעה 9:10 הגיע הצוות של
סגן יאיר אלקלעי, שהיה חלק מהצוותים בשטח, לנתיב שבו צעד הכוח של בניה, ולא ראה כלום. אלקלעי החליט להשאיר כוח חיפוי, ויצא לעבר מבנה דו־קומתי סמוך. בתוך המבנה הוא זיהה פיר, שבהמשך התברר כפתח המנהרה שדרכה נחטף הדר.
"כשהוא יצא מהמבנה והקיף אותו, הוא זיהה את בניה וליאל, שכובים על הקרקע. ואז הוא עלה בקשר והזעיק אותנו. בשלב הזה אף אחד עדיין לא שם לב שהדר חסר. חוקר שבויים, שהגיע עם כוח הגדס"ר אחרי כמה דקות, היה הראשון ששם לב לזה.
"אני הגעתי לאזור עם חפ"ק המג"ד אחרי שהצוות של סגן מפקד הסיירת, סגן איתן פונד, וסגן שקד קידר, כבר הגיעו לאזור כדי לסייע. באותם רגעים עוד לא היה ברור מה גודל האירוע. הודענו בקשר על חשד לנוהל חניבעל (נוהל חטיפת חייל; מ"י), ואיתן ביקש מהמג"ד אישור לרדת לתוך המנהרה כדי לבדוק אותה. המג"ד ביקש ממנו להמתין.
"כשהמח"ט, אל"מ עופר וינטר, עלה מולם בקשר, הוא ביקש מאיתן לזרוק רימון לתוך המנהרה, לוודא שהיא לא ממולכדת. רק אחר כך איתן ירד לתוכה, כדי להבין איך המנהרה נראית מבפנים ואם יש סיכוי שהדר נחטף דרכה".
באותם רגעים נמוגה כל העייפות שאפפה אותנו בימים האחרונים. החושים מתחדדים, והדריכות גוברת. לא הכרתי את הסמ"פ שיצא (פונד) והצוותים סביבו, אבל דבר אחד היה ברור. יש סיכוי שקצין צה"ל נחטף דרך הפיר לתוך שטח חמאס, וחייבים להיכנס פנימה.
"אני מוריד את הציוד, לדעתי אי אפשר לעבור שם עם האפוד הקרמי והווסט", אומר הסמ"פ. הרגשתי שאני נמצא בסרט או בחלום, ושעוד מעט אתעורר ממנו. ראשי הסתחרר. הסתכלתי על האנשים מסביב וראיתי בעיניהם את התסכול וחוסר היכולת להבין מה לעשות כעת.
לפתע שמעתי את הסמ"פ צועק "חייב פנס בפנים". בלי לחשוב פעמיים צעקתי: "יש לי פנס, אני אצטרף אליך". השלתי מעלי את הציוד, כדי שאוכל להשתחל דרך הפתח הצר. תחילה את הקסדה מעל ראשי, ולאחר מכן את הווסט ואת האפוד הקרמי שעל המדים.
המדים היו רטובים מזיעה. חום של תחילת אוגוסט באזור שומם וצחיח עם שמש קופחת. שלפתי את מכשיר הקשר מהווסט, ולקחתי אותו יחד עם המדונה (אוזנייה ומיקרופון ששמים על הראש). נתתי פקודה אחרונה לסמל שלי, מאור, שיישאר עם הכוח וימשיך לתת חיפוי. החזקתי את הנשק ביד השמאלית, ובדקתי שהכל תקין בו. ביד ימין אחזתי את הקשר והרכבתי את המדונה על ראשי.
הסתכלתי לעומק הפיר. סולם של שלושה מטרים היה צמוד לדופן שלו. ברגעים האלה עדיין הייתי בספק אם הדר נחטף דרך הפיר. הכל היה בגדר השערות.
הסמ"פ לקח את אקדחו. היינו שנינו ללא שום ציוד עלינו, זולת רובה תבור מקוצר, אקדח וקשר. המג"ד אמר לנו: "סומכים עליכם, תשמרו על עצמכם".
הדממה במנהרה היתה מוחלטת. לפתע זיהינו שלולית קטנה של דם, וסביבה עוד טיפות. הדם נראה טרי, וריחו עלה באפי. לצידו היתה מונחת מחסנית חצי מעוגלת של קלצ'ניקוב. כיוונתי את הנשק להמשך המנהרה, ואמרתי לסמ"פ לסגור אוזניים. יריתי שני כדורים נוספים לחלל. השתדלתי לכוון לאמצע הגוף, מתוך הנחה שהדר פצוע, וכנראה גוררים אותו.
חשבתי מה הדר חֹווה כרגע, אם הוא בין החיים. להיות פצוע קשה, ועוד להיחטף לתוך מנהרה ללא חמצן. רציתי לנקום, להשיב לעושי הרעה כגמולם. היתה לי תחושה שכל העיניים נשואות אלינו. המשפחה שלו, החברים, הצבא והמדינה. שמעתי אותם לוחשים באוזניי: "אנא, השיבו אותו אלינו". גופי היה כמו תנין, שמתקדם במים לאט ובשקט, מחכה לזהות את טרפו ולהתנפל עליו".
(מתן חורש, "המנהרה")
חורש עדיין זוכר כל פרט מהרגעים ההם. "רוחב המנהרה היה כ־06 סנטימטר, והגובה שלה 1.85 מטר, מה שאילץ אותנו ללכת שפופים. כשירדנו למטה והתחלנו להתקדם, היתה תחושה מוזרה של ניתוק טוטאלי. כמו צלילה בתוך מים, כשדממת מוות מרחפת מעל.
"הדלקתי את הפנס שהיה מוצמד לרובה שלי, אבל אלומת האור שלו נבלעה בתוך החשכה והאבק. איתן ירה כדור מהאקדח שלו, לא שמענו שום קול של פגיעה בחפץ כלשהו. המשכנו להתקדם לאט. בגלל החיפזון בירידה לתוך המנהרה, שכחנו לקחת איתנו את אטמי האוזניים, ואני זוכר שעברה לי המחשבה שאצא מפה חירש.
"כשאיתן ניסה לירות כדור נוסף, הוא גילה שהאקדח תקול. הוא עבר ללכת מאחוריי, כשאני מלפניו עם הנשק, פנס ביד שמאל ומכשיר קשר ביד ימין. זה היה הרגע שבו הבנתי שהאחריות עוברת אלי - שאם ניתקל אצטרך לירות מייד, אחרת ניפגע".
דיברתם ביניכם בתוך המנהרה? הרי לא הכרתם.
"כדי לשמור על קור רוח ולא לשקוע במחשבות שיסיטו אותי מהמשימה, שאלתי אותו מה שמו ומתי הוא התגייס. סיפרתי לו שלפני פחות מחודש סיימתי קורס קצינים, ושובצתי לתפקיד במבצע. השיחה הפיגה קצת את המתח.
"במרחק של שני מטרים מפיר המנהרה זיהינו את החגורה הצה"לית של הדר. מייד הבנו שמדובר בחגורה של הגדס"ר, שהיתה חגורת סקוץ', מה שהבהיר לנו מעל לכל ספק שהוא נחטף.
"המשכנו להתקדם, ואחרי 20 מטר זיהינו גם פק"ל ירך מוכתם בדם, ובהמשך את המכנסיים של הדר, ואחר כך את החולצה עם הדרגה בכותפת. כתמי הדם על המדים היו רבים, הבנו שהדר במצב קשה מאוד.
"המשכנו להתקדם לאט אל עומק המנהרה, עד שהגענו לפיצול. לא היה לנו מושג אם צריך לפנות ימינה או שמאלה. מכשיר הקשר לא עבד, והחלטנו לחזור. התקדמנו גב אל גב, איתן עם הפנים ליציאה ואני ברברס. היה נדמה לנו שעבר נצח, אבל בדיעבד התברר שהלכנו רק כ־051 מטר.
"הגענו לפתח המנהרה, צעקנו לכוחות בחוץ שהדר כנראה פצוע, ושהמנהרה יותר ארוכה ממה שחשבנו, וביקשנו משני חבר'ה שייכנסו לעזור לנו במנהרה.
"סגן שקד קידר, מפקד צוות בפלס"ר, והסמל שלו, צ'אלצ'ו מקונן, הצטרפו אלינו. צ'אלצ'ו היה בן המחזור שלי. הוא היה החייל הכי מהיר בריצות קצרות בפלוגה.
"נכנסנו שוב למנהרה, וכשהגענו אל הפיצול, בחרנו לפנות שמאלה. נדמה היה לי שהנתיב השמאלי היה נתיב החטיפה. בנקודת הפיצול השארנו את שקד, שהיה עם הנשק מכוון לצד ימין. איתן ואני הלכנו בראש, וצ'אלצ'ו הצטרף אלינו. התפקיד שלו היה לרוץ כל פעם אחורה לקידר כדי להעביר מסרים מאיתן וממני לשקד ולמג"ד, שהיה מחוץ למנהרה. אחרי 20 מטר נוספים זיהינו כתמי דם על הרצפה, והבנו שאנחנו בנתיב הנכון.
"פתאום השביל התרחב לחדר בגודל של שניים על שלושה מטרים. החדר היה עמוס ציוד. משמאל היה וסט שחור מוטל על הרצפה. ראינו רקטת RPG מונחת על שולחן מלבני, ולידה מסכת אב"כ ורימוני יד מאולתרים. היו שם עוד חומרי נפץ בצורה אליפטית בצבע אפור באורך של כעשרים סנטימטר, בקבוק צבע ופטישונים, שנועדו כנראה לחפירות ולחציבה. מצד ימין היו שני רובי קלצ'ניקוב ועוד שלושה רימוני יד.
"ואז נופל לך האסימון שהאויב שמולך בכלל לא פראייר. גם הוא מצויד בתחמושת ובנשק, ויש לו יכולות. חששנו שהאמל"ח ממוטען, ולכן נמנענו מלגעת בו. המשימה העיקרית שלנו היתה למצוא את הדר ולהחזיר אותו לחיק משפחתו".
אחרי הליכה של 40 דקות מתחת לאדמה, לאורך כ־005 מטר, הורה המג"ד לארבעת הלוחמים לצאת מהמנהרה.
"תחושת התסכול היתה קשה, אבל עדיין לא הייתי פנוי רגשית לעסוק באירוע הזה", אומר חורש.
"בשבת בבוקר התעוררתי בתחושה קשה. אף אחד לא דיבר איתי, לא שאל לשלומי. כנראה שכל אחד היה שקוע בעצמו. אבל אני התחלתי להאשים את עצמי, שלא מדברים איתי כי פישלתי כשלא החזרתי את הדר. אכלתי סרטים" חזרנו לשטח ההיערכות, ופתאום כולם אומרים לי: 'עשיתם מעשה הרואי'. לא הבנתי איך הם לא מבינים שאם חזרנו בלי הדר, נכשלנו. מנגד, חשבתי שאולי אני זה שלא תופס נכון את המציאות. אולי בכל זאת עשינו מעשה הרואי, גם אם המטרה לא הושגה" ואני מבקש ממנו סליחה
"כשיצאנו מהמנהרה, ניסינו לאתר את הפתח השני של המנהרה. הוא אותר ליד מסגד, במרחק של קילומטר וחצי מנקודה שבה היינו. חזרתי לחפ"ק המג"ד ונסענו לעבר המסגד. לידנו ומעלינו היתה כל הזמן אש בלתי פוסקת שהפעילו תותחנים, שריון והנדסה. הרגשתי כמו בסרט מלחמה. הרסיסים עפו עלינו, ורק חיכיתי שהמטח הכבד ייגמר.
"המנהרה קרסה בעקבות הירי המאסיבי, ואז התברר שהחוטפים הצליחו לצאת ממנה עם הדר. הודיעו בקשר שאפשר להפסיק את הירי. סרקנו את אזור המסגד, ולא מצאנו כלום. אחר כך חזרנו למקום החטיפה כדי לחפש עוד מידע על החטיפה של הדר.
"השעה כבר היתה אחרי .15:00 הייתי בערך 50 שעות בלי שינה, והרגשתי שהגוף מתחיל לבגוד בי. לא אכלתי כלום. כל מה שעבר לי בראש זה איך דווקא ביום האחרון של המבצע, ברגע האחרון של המבצע, הגענו למצב שבו חייל נחטף.
"ידעתי שעוד מעט נכנסת השבת, ושאני צריך להניח תפילין, אבל לא הבנתי על מה להודות לאלוהים. בסוף רק ביקשתי סליחה מהדר, על שלא החזרנו אותו, והודיתי על ששום חייל תחתיי לא נפגע.
"בשבת בבוקר התעוררתי בתחושה קשה. אף אחד לא דיבר איתי, לא שאל לשלומי. בדיעבד, כנראה שכל אחד היה שקוע בתוך עצמו ובתוך מה שהוא עבר ביממה האחרונה. אבל אני התחלתי להאשים את עצמי, שלא מדברים איתי כי פישלתי כשלא החזרתי את הדר. שכנראה לא עמדתי במשימה. אכלתי סרטים".
במשך שלושה ימים נשא עימו חורש את התחושה הזאת. רק ביום שני יצאו הכוחות מעזה.
"עזבתי את עזה עם תחושת כישלון. חזרנו לשטח ההיערכות, ופתאום כולם אומרים לי: 'עשיתם מעשה הרואי'. לא הבנתי איך הם לא מבינים שאם חזרנו בלי הדר, אז נכשלנו. מנגד, חשבתי שאולי אני זה שלא תופס נכון את המציאות. אולי בכל זאת עשינו מעשה הרואי, גם אם המטרה לא הושגה.
"למחרת יצאתי הביתה, והרגשתי שהגוף שלי מתמוטט. הייתי חלש מאוד, החום שלי עלה ל־93. רק כשנשקלתי גיליתי שבמשך המבצע ירדתי 10 ק"ג. וגם השיער נשר".
איך הגיבו ההורים שלך?
"בעיקר שמחו שאני בבית. אמא שלי סיפרה לי שבהתחלה הודיעו בתקשורת שנחטף קצין גבעתי בן ,23 והיא היתה בטוחה שזה אני. עד שפרסמו את השם היא לא נשמה.
"חזרתי לגדס"ר כבר אחרי יומיים. אחרי שבוע הייתי בשטח, בסיום המסלול של החיילים שלי. באותו זמן הגיע לגדס"ר קב"ן, כדי לאפשר לכל חייל שהשתתף בלחימה לדבר איתו. אבל המ"פ של פלוגת המסלול אמר שאליו לפלוגה לא נכנס קב"ן. המסר שעלה הוא שזה דבר שלילי, שפסיכולוג זאת מילה גסה.
"לאט־לאט התחלתי לנתק את הקשרים עם חברים. הרגשתי שאני לא מסוגל להכיל סביבי אנשים. הייתי אוכל, הולך לישון ובוכה עם עצמי במיטה. רציתי להיות לבד.
"שלושה חודשים אחרי המבצע, הגיעה לחטיבה קב"נית שביצעה סבב שיחות עם מפקדים בפלוגות. בהתחלה הרגשתי שמאוד קשה לי להיפתח ולשתף במה שעובר עלי, אבל אחרי כמה שעות, ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני מרגיש שהמבצע השפיע עלי ברמה הרגשית. היא הפנתה אותי ליחידה לתגובות קרב בתל השומר, ושם התחלתי להשתתף במפגשים קבוצתיים עם פסיכולוג.
"אחרי כמה שבועות, עליתי עם החיילים שלי לתפוס קו בג'נין, ופרשתי מהמפגשים. חשבתי אז שעדיף לי להתמקד בעשייה ולהדחיק את הכל". שמונה חודשים לאחר המבצע קיבל חורש את צל"ש אלוף הפיקוד. ביחד איתו קיבלו את הצל"ש סגן יאיר אלקלעי, סמ"ר צ'אלצ'ו מקונן, וסגן שקד קידר. סגן איתן פונד (כיום רס"ן מיל') קיבל את עיטור המופת.
מתן חורש נולד בבת ים למשפחה ציונית דתית, השני בין ששת ילדיהם של יעל )53( ושמואל .)56( בגיל 10 עברה המשפחה לחולון, ואת התיכון סיים עם בגרות מלאה במגמת פיזיקה ומחשבים בישיבת בני עקיבא בגבעת שמואל.
"ההחלטה להתגייס לקרבי התחדדה אצלי אחרי המסע לפולין בכיתה י"ב", הוא מספר. "החלטתי ללכת לישיבה הגבוהה שבי חברון, שבה שמים דגש על שירות בצה"ל. היתה לי אז בעיה ברגליים שלא אפשרה לי לרוץ, והייתי צריך לעבור ניתוח. לפני הניתוח עשיתי הסכם עם אלוהים, שאם הוא יחזיר לי את היכולת לרוץ ולהתגייס לקרבי, אני אתרום כל מה שאני יכול למדינת ישראל".
חורש הסתיר מהצבא את הניתוח שעבר, ובמארס 2012 התגייס לגדוד הסיור של גבעתי. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם, ובסיומו יצא לקורס מ"כים. אחר כך בחר להישאר כמפקד בקורס, ומאוחר יותר כקצין. "היה לי חשוב להשפיע ככל יכולתי על דור המפקדים העתידי", הוא אומר.
בתום מבצע צוק איתן נשאר חורש עוד שש שנים וחצי בשירות קבע. הוא עבר קורס מפקדי פלוגות, שבמהלכו יצא ללימודים במכללה לפיקוד טקטי בגלילות ובאוניברסיטת בר אילן, וסיים תואר ראשון בביטחון וכלכלה.
שנה וחצי לפני השחרור החל בלימודי משפטים בקריה האקדמית אונו. בנובמבר 2020 השתחרר, וכיום הוא בסוף לימודי התואר, וכבר השתלב בעבודה במשרד עורכי דין.
את אשתו חן ,)26( בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי ומורה ללשון בתיכון, הכיר בסוף .2016 "במשך שנתיים אחרי המבצע לא יצאתי עם אף אחת. לא הייתי מסוגל להתחבר רגשית. אבל כשדודה שלי הציעה לי לפגוש את חן, הסכמתי. הבנתי שאני חייב להתקדם בחיים.
"חן היתה האדם הנכון בשבילי. היא אופטימית וחייכנית, עם תמימות כזאת, שהעולם הוא מקום חיובי. היא ממש היתה קרן אור, שהפיחה בי תקווה". במארס 2017 הם התחתנו ועברו לפתח תקווה. לפני שלוש שנים נולד בנם הראל, ולפני חודש הצטרפה למשפחה גם תהל.
אחרי היציאה מעזה, הלך חורש לבקר את משפחת גולדין. "היה חשוב לי לשתף אותם בכל מה שהיה במנהרה. התקשיתי מאוד לדבר מולם, ולדבר על הנושא באופן כללי. היום אני הולך בעיקר לאזכרות של הדר". היום ההוא עדיין רודף אותך?
"הוא לא רודף אותי, אבל אני חי אותו. בכל פעם שמדווחים בחדשות על מנהרה שנמצאה, זה מחזיר אותי ליום ההוא. יש לי חלום אחד, שחוזר על עצמו. בחלום אני רץ בתוך המנהרה החשוכה, מאמץ את העיניים בניסיון לראות את הדר. אני רץ מהר ושומע אותו צועק לי 'תחזיר אותי הביתה', ואז המנהרה קורסת ואני מתעורר.
"באזכרות של הדר אני מחכה שכולם יתפזרו, וכשאני עומד לבדי מול הקבר, עולה לי בראש הפסוק 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה'. לפעמים אני ממש שומע את הדר מבקש ממני לעשות איתו צדק ולהחזיר אותו הביתה. אני עומד מול הקבר שלו ורק מבקש ממנו סליחה". כלפי מי מופנה הכעס שלך?
"כלפי המדינה. בתור נער צעיר היתה בי תקווה שפינוי גוש קטיף יעשה סוף למלחמה. במקום זה, חמאס רק התחזק, ואנחנו נתנו להם את המרחב המוגן הזה, לפעול בתוכו ללא הפרעות.
"מבצע שומר החומות פתח הזדמנות להחזרת השבויים. זאת הזדמנות שלא מגיעה בכל יום, ולא ניצלו אותה. אני מאוד מקווה שהממשלה החדשה תקדם את הנושא ותחזיר את הבנים הביתה, כדי שאוכל להגיד שהמשימה שלי הושלמה, גם אם באיחור של שבע שנים". פנית למישהו? ניסית להפעיל לחץ?
"כל עוד הייתי במדים, לא יכולתי. בנובמבר השתחררתי משירות קבע, ועכשיו אני מתחיל לחזור לעצמי ולהשמיע את קולי.
"מאז השחרור אני מרצה בבתי ספר, בפני בני נוער לפני גיוס, על מה שקרה ברצועה ב־27 השעות של הפסקת האש, ועל המחויבות שלנו להחזיר את השבויים הביתה. עד שזה לא יקרה, מבצע צוק איתן לא הסתיים".
"חזרתי לגדס"ר אחרי יומיים. אחרי שבוע הייתי בשטח, בסיום המסלול של החיילים שלי. באותו זמן הגיע לגדס"ר קב"ן, אבל המ"פ של פלוגת המסלול אמר שאליו לפלוגה לא נכנס קב"ן. המסר שעלה הוא שפסיכולוג זאת מילה גסה" "יש לי חלום אחד, שחוזר על עצמו. בחלום אני רץ בתוך המנהרה החשוכה, מאמץ את העיניים בניסיון לראות את הדר. אני רץ מהר ושומע אותו צועק לי 'תחזיר אותי הביתה', ואז המנהרה קורסת ואני מתעורר" ואני מבקש ממנו סליחה