ממשה עד משה
"בלי לפגוע בזכויות של אף אחד, אני בטוח שהייתי עושה עבודה טובה יותר". לראשונה זה עשר אולימפיאדות, משה גרטל לא ישדר לכם מהבריכה בטוקיו / ערן נבון
משה גרטל ריגש והצחיק את עם ישראל מהבריכה במשך עשר אולימפיאדות, עד שנזרק מערוץ הספורט "כשהודיעו לי שאני לא נוסע, הרגשתי שנעצו לי סכין בלב וסובבו", אומר השדר שרבים אהבו ללעוג לו, אבל הפך לדמות מיתולוגית בגיל 75 הוא נזכר ברגעים הגדולים כשדרן וכאלוף ישראל בשחייה, מספר על האכזבה שלא זכה לשחות באולימפיאדה של 1964 (בטוקיו) וחושף את ההתמודדות עם הסרטן, שבגללה החמיץ ראיון היסטורי עם הרולינג סטונס
אם כן, נפל דבר בישראל!", היה משה גרטל מתאר את מצבו החדש ברוב פאתוס. "השדר המיתולוגי הססגוני, האיש ששלט ברזי הבריכה כמו דג במים, כמו מייקל פלפס של השידורים, נשלח הביתה. עצוב מאוד לכולנו".
מחר בצהריים לא יישב גרטל )75( בעמדת השידור בבריכה האולימפית בטוקיו. העמדה שבה הבריק והצחיק וגם הביך לא פעם, באמרות שפר שהפכו לקאלט. אחרי עשר אולימפיאדות ואינספור שידורים, גרטל יראה את התחרויות מביתו שבירושלים, עם לא מעט כאב.
"כן, במידה מסוימת זה מחמיץ את ליבי", הוא אומר בקול שקט. "שידורי השחייה וגרטל, גרטל ושידורי השחייה - זה לא משהו "...ש
שאפשר להפריד.
"אי אפשר להפריד. זכותם של בעלי ההון, או המחליטים, או המנהלים, לשים את האנשים שלהם".
גרטל פגוע. הוא מדבר מדם ליבו, לא מצליח להבין למה בעטו אותו מהשידור, כך, ביום חורף אחד לפני שנה וחצי.
"בתחילת ינואר 2020 ערוץ הספורט הודיע לי ולפרשן שלי, בוקי צ'יש, שאנחנו לא נוסעים לטוקיו. הרגשתי שנעצו לי סכין עמוק בלב וסובבו אותה. רק שלושה ימים לפני כן החמיאו לנו על השידור האחרון שלנו מאליפות אירופה בבריכות קצרות בדצמבר .2019 אז תשתקו, אל תחמיאו לי, אם אתם כבר יודעים שאתם הולכים לזרוק אותי", הוא אומר בכאב גדול.
"לפני שבוע הלכתי לקניות של שבת בשוק מחנה יהודה. קניתי קוגל, קצת דגים. פתאום ניגש אלי איש צוות מערוץ הספורט בחיבוקים ונשיקות, ואמר: 'אנחנו טסים במוצ"ש לטוקיו, אתה בא איתנו?'. הוא לא ידע שאני בחוץ, ואני קיבלתי את השוק האמיתי. בוא'נה, אני משדר שחייה 40 שנה, עשר אולימפיאדות ברצף, ואני לא אהיה שם. אני לא אשדר מטוקיו. זה אמיתי. פתאום זה היכה בי בשיא העוצמה. הרגשתי נבגד".
עוד הוא מדבר, ובערוץ הספורט משדרים ברצף משחים מאולימפיאדת ריו .2016 גרטל צופה בשידור בהתרגשות. "מעולם לא ראיתי ככה, ברצף, את השידורים שלי. אולי ראיתי משחה פה, משחה שם. אבל ככה, מזוקק, אחד אחרי השני, לא. ואני לא רואה טעויות. אני רואה שידור פשוט טוב".
הוא נרגש מאוד. כמעט נכנס לתוך מסך הטלוויזיה שלו ומתחיל לשדר במקביל לשידור שנשמע ברקע. "הנה פלפס ב־4 כפול 100 מעורב. הנה פלפס, נכנס למים עם תנועות הפרפר שלו", הוא עומד ומדגים את הסגנון של השחיין האמריקני במשחה השליחים.
"מה שמאכזב אותי, מרגיז אותי, פוגע בי, זה שאנחנו שידרנו נהדר. אנחנו שידרנו נהדר! תסלח לי, אני לא איזה עף על עצמי, אבל שידרנו מצוין. וגם את האולימפיאדה לפני שידרנו נהדר. אני לא מבין מה קרה להם".
הוא מתיישב חזרה. לוקח פלח מנגו ומנסה להירגע. "מאז שנודע על כך שזרקו אותי ושאלי אילדיס יחליף אותי, אני מוצף בשיחות ובהודעות שאנשים צועקים חמס. עוצרים אותי ברחוב, שחייניות ותיקות ממני מתלוננות באוזניי שזה ממש לא בסדר שלא אשדר. ניגשים אלי אנשים באירועים שונים ומבכים את העניין. אני חושב שאחסר לקהל הישראלי".
תם יכולים ללגלג עליו, אתם יכולים להיות מובכים ממנו, אבל גרטל שייך לזן נכחד של שדרי ספורט שכבר לא מייצרים כאן. הוא הפך במו פיו את שידורי השחייה - ענף שאיך לומר בעדינות, אינו הכי מלהיב בעולם - למשהו ששווה לצפות בו, ולו רק כדי לשמוע את התיאורים הדרמטיים ומלאי הלהט, שבהם הוא נשמע לעיתים כילד שקיבל הרגע צעצוע נכסף מהוריו.
והוא יצר סביבו באזז מטורף, בעיקר בזמן אולימפיאדת לונדון ,2012 כשהזמין את הצופים לכתוב לו, ואף מסר את מספר הטלפון הנייד שלו. חלק מהפרשנים הזחוחים באולפנים צחקו עליו, היו גם צופים שהפילו אותו בפח ושמו אותו
ללעג, אבל רבים אחרים התאהבו בו. בן־לילה הפך גרטל למגה־סלב בביצה המקומית.
אז אפשר לאהוב אותו, ואפשר גם להשמיץ אותו כהוגן. על דבר אחד אין ויכוח: אין לו תחליף. לצפות בשידורי השחייה בלי מטבעות הלשון המשעשעות של גרטל, בלי ה"בוקר טוב" המתנגן וה"לילה טוב" הצוהל כשכובע ענק לראשו, בלי סיפורי האלף לילה ולילה מהבריכה והדיאלוגים עם "הדוקטור" - זה כבר לא יהיה אותו הדבר.
הוא מקבל אותנו בדירה השכורה שלו במגדל גבוה המשקיף אל הכנסת ("אנחנו לא מאמינים בקניית בתים"), שבה הוא מתגורר עם אשתו רחל מאז .2016 חף מגינונים, לובש מכנסיים קצרים וטי־שירט פשוטה, לרגליו נעלי ספורט שחורות. לרגע הוא נראה כמי שחזר זה עתה מחליבת בוקר בקיבוץ שלו לשעבר, רמת יוחנן.
"אני כבר אחרי שני קילומטר שחייה, כמו בכל בוקר", הוא מצהיר בעליצות אופיינית. "לפעמים אני שוחה אפילו ארבעה קילומטר, מ־6 בבוקר עד .7:30 אחר כך אני אוכל לחמנייה עם חמאה ודבש ושותה מים. מים פושרים, זה יותר בריא לגוף. כל יום אני שותה חמישה ליטר מים".
קח אותנו לפגישה בערוץ הספורט שבה הודיעו לך שלא תשדר מטוקיו.
"זה היה שלושה־ארבעה ימים אחרי שסיימנו לשדר את גביע העולם בשחייה. הזמינו אותי ואת בוקי לישיבה עם מנהל הערוץ בהרצליה. אנחנו מגיעים אליו, שמחים וטובי לב, יושבות איתו העוזרת שלו ועוד מזכירה. והוא אומר לנו: 'אתם נהדרים. אתם הצוות הטוב ביותר שלנו, אתם רציניים בעבודה, הכל טוב ויפה, אבל אתם לא נוסעים לטוקיו.
"היינו בהלם. שאלנו, למה? הוא אומר: 'אנחנו רוצים להצעיר, לרענן'. אמרנו שעל רקע המחמאות שזה עתה קיבלנו אחרי השידור האחרון, ואחרי שהם אומרים שאין להם שום תלונה, ועם כל הידע שצברנו, במיוחד אני - שהאולימפיאדה בריו היתה העשירית שלי - אין סיבה להזיז אותנו.
"התלוננו, התווכחנו, ניסינו לשנות את רוע הגזירה. לא עזר. שאלנו, 'יש לכם כבר מישהו? עוד מעט אולימפיאדה (האולימפיאדה היתה אמורה להתקיים בקיץ שעבר; ע"נ), אתם צריכים להכין גם את הצופים וגם את מי שיבוא במקומנו'. אמרו: 'אנחנו נמצא, אנחנו נסתדר'.
"אני מסתכל היום על שידורי היורו. אני מסתכל על שידורי אתלטיקה. מי השדרים? מי הפרשנים? הרוב חבר'ה ותיקים עם ניסיון. אז נכון, זה לא שלי בטאבו. לא נחתם באיזשהו מקום שגרטל חייב לשדר את כל התחרויות. אבל בצורה כזאת? שלושה ימים אחרי כאלה מחמאות, מודיעים לנו פתאום שזהו? שזה נגמר?
"הרגשתי אכזבה עמוקה. אמרתי להם את זה בפגישה. מאז אני הולך עם תחושה קשה.
"אתה צריך להבין שבעולם האכזרי הזה של שידורי טלוויזיה, בעל המאה הוא בעל הדעה. מנהל יכול לקחת את האנשים שלו ולהציב במקומם סוס, כמו קליגולה. סליחה, אני לא בא לפגוע באף אחד, לא זו כוונתי, ויסלח לי אלי אילדיס, אני לא מתכוון אליו".
אתה מעריך אותו?
"בדברים מסוימים כן".
אתה עוזר לו עכשיו?
"לא".
למה?
"למה אני צריך לעזור לו? כשהולך צוות כדורגל ומשדר, ובמשחק אחריו יש צוות אחר - אז מבקשים עזרה זה מזה?"
אילדיס אמר שהוא מתייעץ עם בוקי צ'יש.
"יכול להיות. אין לי מושג".
אז למה לא איתך? כי אתה לא רוצה?
"ראשית, אני לא רוצה. שנית, הוא לא ניסה".
אבל היית יכול לתרום לו מהידע שלך.
"אני חושב שכן".
הוא יוכל לשדר כמוך?
"מינו אותו להיות השדר של תחרויות השחייה".
ואתה חושב שהיית יכול לעשות את זה טוב יותר?
"בלי לפגוע בזכויות של אף אחד, אני בטוח שהייתי עושה עבודה טובה יותר".
תצפה בשידורי השחייה שלו מטוקיו?
"בטח, איזו שאלה".
וזה לא יהיה לך מוזר?
"זה בוודאי אחרת. ברור. אני בר מזל, זכיתי לשדר מעשר אולימפיאדות. תקרא לזה בגלל האיכויות שלי, תקרא לזה בגלל הניסיון שלי, תקרא לזה אלף ואחד דברים. זכיתי אפילו לפגוש את כל אלו שבתחילת הדרך היו אלילים שלי, כמו מארק ספיץ האגדי. הוא שחה פה במכבייה, ונפגשתי איתו, וגם שחיתי מולו".
תשב פה כל בוקר וערב ותגיד לעצמך, "יו, איך אני לא משדר?"
"בהחלט. יהיה מאוד־מאוד קשה. בוא'נה, אני לא שם! אני לא תופס את זה, ואני בטוח שזה יכאיב לי. הרגשה נוראית בלב. עזוב, עזוב".
אבל אולי זה נכון להצעיר, לחדש, לרענן את השורות?
"זה מאוד נכון להצעיר. אני בעד, מפני שזו דרכו של עולם. אבל קח את הניסיון שצברתי במשך השנים בשידורים של משחקים אולימפיים, קח את הניסיון שיש לדוקטור, את הידע המדהים שלנו לגבי שמות, תוצאות, הישגים, דרמות - קח את זה ולפחות תן לאלי אילדיס הזדמנות - אתה יודע מה - להתגלח על חשבון הצופים".
ללמוד ממך.
"לא, לא, לא. עזוב ללמוד ממני. החלטת לשים אותו? תן לו לשדר תחרויות בלי סוף, כדי שגם הצופים יתרגלו וגם הוא יתרגל".
אז הוא היה צריך לשדר תחרויות שחייה שנהשנתיים, כדי להשתפשף?
"אם אני מנהל הערוץ, אני חושב שכן. אני, כצופה, כשמצפים ממני לשבת כל בוקר וכל ערב ולצפות בתחרויות, רוצה שהשידור יהיה טוב. אני לא רוצה לשבת פה ולהתעצבן על אלי אילדיס שלא יודע דברים, או על גיא ברנע, שלא זכר את האינפורמציה. אגב, ברנע בחורצ'יק נהדר, נחמד, אלוף ישראל בשחייה לשעבר. אני רוצה בהצלחתם".
באמת?
"בחיי".
אתה חושב שתחסר לקהל הישראלי?
"כן, אבל בוא, תרשה לי להקטין את הראש, לשמור אותו קטן. זה נחמד להגיד שאחסר לקהל, אבל it is ."what it is מערוץ הספורט נמסר: ״אנו אוהבים את משה גרטל ומעריכים אותו מאוד. גרטל הוא אחד משדרי הספורט הגדולים בישראל".
וא נולד בקיבוץ שפיים ,1946־ב שלוש שנים אחרי אחותו שירה. אביו אליהו היה האופה של הקיבוץ, אמו פרידה עבדה בשדות. בעקבות הפילוג הגדול בקיבוצים ,1952־ב עברה המשפחה לקיבוץ רמת יוחנן שליד קריית אתא, ביחד עם עוד כמה משפחות, ואביו הפך לחקלאי. גרטל היה אז בן .6
"ממש כשעברנו פתחו ברמת יוחנן את הבריכה, ומהרגע הראשון הייתי במים. המאמן שלי היה יוסף טלקי האגדי. כנער הייתי רועה צאן בקיבוץ, אבל הראש שלי כל הזמן היה בבריכה. אברהם (ביינוש) מלמד מהקיבוץ שלי היה שחיין בכיר ממני, וכך גם גרשון שפע מגבעת חיים איחוד, אבל בהחלט נתתי קפיצה יפה בשנות הנעורים".
1964־ב התגייס לנח"ל, ולא נשאר שם זמן רב. "באותה שנה עשיתי את הקריטריון האולימפי ב־001 וב־004 מטר חתירה, והייתי אמור לנסוע לאולימפיאדה בטוקיו. טלקי פנה למשה דיין, שהיה אז שר החקלאות, והוא נתן הוראה להעביר אותי לתפקיד מד"ס בחיל האוויר, כדי שאוכל לחזור להתאמן בשחייה.
"אבל מאחר שהייתי שייך להפועל, והיתה אז 'השוואת ספורטאים' בין הפועל למכבי, הוועד האולימפי בחר בכלל רץ ממכבי, שבכלל לא רץ בסוף בגלל פציעה. השאירו אותי בארץ. זאת היתה אכזבה ענקית עבורי".
אז עכשיו זו הפעם השנייה שאתה מפספס אולימפיאדה בטוקיו.
"נכון. זה קשה, אבל למדתי גם להיבנות מאכזבות ולהתחשל".
שיא הקריירה שלו היה .1966־ב באותה שנה השתתף באליפות ישראל בשחייה וזכה במשחי החתירה לכל המרחקים - 800 ,400 ,200 ,100 1,500־ו מטר. בכל אחד מהמשחים קבע שיא ישראלי חדש. "שמע, זה היה הישג פנומנלי", הוא נזכר בערגה.
שנתיים מאוחר יותר שוב כשל גרטל במאמצים להגיע לאולימפיאדה. "בתקופה ההיא עוד לא היו שעונים אלקטרוניים, אז שלושה שופטים לקחו זמנים בשעון עצר (סטופר). אצל שניים עשיתי את הקריטריון, ואצל השלישי לא. אבל הכרוז משום מה הכריז מייד 'אין
"מאז שנודע על כך שזרקו אותי ושאלי אילדיס מחליף אותי, אני מוצף בשיחות ובהודעות שאנשים צועקים חמס. עוצרים אותי ברחוב, שחייניות ותיקות ממני מתלוננות באוזניי שזה ממש לא בסדר שלא אשדר. אני חושב שאחסר לקהל"
"בעולם האכזרי הזה של שידורי טלוויזיה, בעל המאה הוא בעל הדעה. מנהל יכול לקחת את האנשים שלו ולהציב במקומם סוס, כמו קליגולה. סליחה, אני לא בא לפגוע באף אחד, לא זו כוונתי, ויסלח לי אלי אילדיס, אני לא מתכוון אליו"
"לפני אולימפיאדת טוקיו 1964 משה דיין נתן הוראה להעביר אותי לתפקיד מד"ס בחיל האוויר, שאוכל להתאמן, אבל מאחר שהייתי שייך להפועל, והיתה אז 'השוואת ספורטאים', הוועד האולימפי בחר רץ ממכבי, שבכלל לא רץ בסוף בגלל פציעה"
"בשחייה למדתי לנצח ולמדתי להפסיד. אבל תמיד העדפתי לעשות ושיירדו עלי, מאשר לא לעשות. ותמיד ידעתי שאני עושה משהו נכון. והדבר הכי מרכזי אצלי הוא שמעולם לא פגעתי בספורטאים. זה היה קו אדום. הייתי ספורטאי, ואני יודע את נפשם"
"אין שדר שהוציאו עליו כל כך הרבה רפש. השיא היה בגל"צ באולימפיאדת אטלנטה. עשו שם פינה, בחוצפה שלא תתואר, לצחוק על שדרים. היתה שם אחת, היא עדיין משדרת, שהציעה 'לדחוף לגרטל את בגד הים לפרצוף שיסתום לו את הפה'"
מינימום'. כל הערעורים שלי לכל העולם ואשתו לא צלחו. רציתי להרוג את הכרוז, את השופטים, את כולם. זה לא נרפא אצלי עד היום".
ב1971־ הוא טס לארה"ב, שם עשה תואר ראשון בחינוך גופני באוניברסיטה בווירג'יניה. 1978־ב חזר לישראל, השתקע בירושלים והחל לחפש עבודה.
"אלכס גלעדי היה אז מנהל הטלוויזיה הישראלית. הוא הכיר אותי כשחיין, ודרך חבר משותף, שאלתי אותו אם אפשר לעבוד בטלוויזיה. הוא הזמין אותי לפגישה.
"באתי אליו, והוא עשה לי מבחן קצר בעברית. שאל אותי איך אומרים מספרים של גברים ואיך מספרים של נשים. עברתי בהצלחה. אמר לי: 'התקבלת. בשבוע הבא יש אליפות ישראל בשחייה, אתה תשדר אותה עם יוסף טלקי'. חשבתי שאני מתעלף. אמרתי לו: 'תשמע, אני רוצה לעבוד, אבל מעולם לא התנסיתי בשידור'. הוא אמר: 'אני חושב שתעשה את זה טוב'".
וגרטל אכן עשה את זה טוב. הוא שידר את האליפות ביחד עם טלקי, שהיה אז פרשן שחייה בטלוויזיה. 1980־ב שידר את האולימפיאדה הראשונה שלו, שנערכה במוסקבה. ישראל לא שלחה אז ספורטאים למשחקים בעקבות החרם האמריקני, ולכן נעשו השידורים מהאולפן בירושלים. הוא שידר גם מלוס אנג'לס ,)'84( סיאול ,)'88( ברצלונה ,)'92( אטלנטה ,)'96( סידני ,)2000( אתונה ,)2004( בייג'ין ,)2008( לונדון )2012( וריו .)2016(
הוא לא היה ניסים קיוויתי, גם לא יורם ארבל או מאיר איינשטיין. הוא רצה להביע רגשות בשידור, להביא את עצמו לצופים, וזה לא היה קל לעיכול.
"הערוץ הראשון היה ערוץ יבשושי, לא התקדם, אם מבחינת הציוד ואם מבחינת הגישה בשידורים. אני קורא לה 'הגישה הבריטית'. אל תביע רגשות, אל תספר סיפורים. תהיה שדר כמו בול עץ. תגיד: הוא שוחה, הוא פונה, וכך הלאה. אני רציתי לעשות משהו אחר. לא לשבת במגדל השן ולשדר מרחוק, מעל הצופים, אלא להתחבר אליהם. לדבר איתם. לשדר יותר פתוח, קליל, עממי. אחרי כל אולימפיאדה או שידור, היו באים אלי קברניטי הערוץ הראשון ומעירים לי, 'איך אתה מדבר, לא מכופתר'. הייתי אז קיבוצניק תמים כזה, לא היו לי חיילים".
כשהוא מדבר על הביקורת מהעת ההיא, צף בו כעס גדול. "אין שדר בישראל שהוציאו עליו כל כך הרבה רפש ולכלוך. הפרשנים, המבקרים. יורדים עליך, ואתה בולע ובולע. השיא היה בגלי צה"ל באולימפיאדת אטלנטה. עשו שם פינה, באיזו חוצפה לא תתואר, לצחוק על שדרים באולימפיאדה.
"היתה שם אחת, לא אזכיר את שמה, היא עדיין משדרת, שהציעה תוך כדי שידור 'לדחוף לגרטל את בגד הים לפרצוף כדי שיסתום לו את הפה'. מה? אתם תחנת שידור ישראלית, ואתם באים לצחוק על שדרים שיושבים שם באטלנטה?"
איך מתמודדים עם זה?
"התחשלתי תוך כדי שחייה. בשחייה למדתי לנצח ולמדתי להפסיד. אבל תמיד העדפתי לעשות ושיירדו עלי, מאשר לא לעשות. ותמיד ידעתי שאני עושה משהו נכון. והדבר הכי מרכזי אצלי הוא שמעולם לא פגעתי בספורטאים. זה היה אצלי קו אדום. אני עצמי הייתי ספורטאי, ואני יודע את נפשם. וחוץ מזה, אני הצלחתי להתקבל בציבור. וזה הכי חשוב". ולימפיאדת לונדון היתה נקודת המפנה המשמעותית ביחס הציבורי אליו. "תקשיב, היה פה דבר מדהים", הוא נזכר בחיוך גדול. "בערב הראשון של השידורים אמרתי: 'רבותיי, אתם יכולים להתקשר אלי', ונתתי את מספר הטלפון הנייד שלי ואת הטלפון הקווי בעמדת השידור. אנשים לא הבינו בדיוק מה קורה. היו קצת טלפונים והודעות, קצת הודעות בפייסבוק.
"הביקורת מצד פרשנים וכותבים הגיעה מייד. שוב גרטל עם הבלבולי מוח שלו, ועם השירה שלו, ועם החיבורי מילים, וכל המשחקים. והמשיכו לקלל.
"אחרי ערב השידורים השני קרה דבר מדהים. ואני חייב את זה לעיתונאי אביעד פוהורילס ולאריק איינשטיין ז"ל, שכתבו אז ב'מעריב' כתבה גדולה על שידורי השחייה ועל גרטל, ועל כמה זה יפה ומדהים. ובום. הם כאילו פתחו את הדלת לכל עם ישראל.
"זה היה מטורף. אני משדר, והטלפון הקווי והסלולרי לא מפסיקים לצלצל. עניתי כמובן רק בהפסקות בין המשחים. פתאום כולם התחילו לאהוב את גרטל. פתאום יש גורו בלונדון, וכולם אומרים 'הוא מעביר לנו את השחייה בצורה נפלאה'.
"זה היה טירוף, לא נתנו לי לישון בלילה. כל רגע הודעה, טלפון, אלפי ווטסאפים. עיתונאים סימסו לי בלי סוף. ישראלים בלונדון חיכו לנו אחרי השידורים כדי לפגוש אותנו.
"הדבר הגדול בכל הסיפור הזה הוא שלא ניסיתי להמציא משהו חדש. פשוט הרגשתי שאני חייב לקרב את הצופים אלי, לשידור. כשהשחיינים שוחים, אתה לא רואה הבעות, הם בתוך המים. רציתי שהקהל יתחבר לשידור. רציתי לעשות משהו חדש כדי למשוך את הצופים, וזה הצליח בטירוף".
נכון. אבל גם הסתלבטו עליך ועל מטבעות הלשון שלך. אנשים המציאו לעצמם שמות מצחיקים, ואתה לא שמת לב והקראת אותם בשידור. נעלבת?
"לא. יש שני חבר'ה שפעם הוציאו ספרים על 'הוצא מהקשרו'. משפטים שאלון מזרחי אמר, בוני גינצבורג, אחרים. ובעיקר כאלה שגרטל אמר. משפטים כאלה שנחשבו לטיפשיים, לאידיוטיים. זה לא העליב אותי. אני אמרתי את הדברים בלהט הרגע, כי אני לא מסנן".
העם נדלק עליך בלונדון. נתת שם שואו של החיים.
"אני תמיד אומר שספורט זה שואו, לא מלחמה. והציבור נכנס לשיגעון מהסיפור של לונדון.
"שמע סיפור. בסוף האולימפיאדה אני עולה לטיסה של אל על כאחד האדם. פתאום ניגשת אלי דיילת: 'אתה משה גרטל? בוא, הטייסים רוצים לראות אותך'. אני מגיע למחלקה הראשונה, אני קורא לזה 'המקום של הישבנים הרחבים', ומתיישב שם באיזה כיסא ומחכה להם. אבל הדיילת לא עוזבת אותי. אומרת לי: 'לא, הטייסים רוצים אותך איתם בפנים'.
"נו, אני עובר שם סדרת דלתות, נכנס פנימה. ואז אחד הטייסים אומר לשני: 'עזוב הכל, הנה הוא'. עושים לי כבוד, ככה, משתחווים, נועלים את הדלת.
"וחמש שעות אני נעול איתם בתא שלהם. הלו, אני בכלל מפחד מטיסות! והם לא נותנים לי לצאת. אני נעול איתם. הם אומרים לי, 'עזוב, אתה חשוב לנו, תישאר איתנו כל הטיסה, ספר לנו על השידורים'. מבקשים ממני חתימות".
אבל זה היה רק הפרומו. כשגרטל נחת בישראל, הוא נקלע לסיטואציות שלא חלם עליהן בכל קריירת השידור שלו. "כמה שעות אחרי שנחתתי, הלכתי עם אשתי לשוק מחנה יהודה. היתה שם איזו חגיגת קיץ מיוחדת. שמע, שעתיים, שעתיים! לא התקדמתי מטר. עטו עלי. רצו חתימות, רצו סלפי, דרכו עלי, הלכו עלי, חיבקו אותי. בעור שיניי יצאתי משם".
איך נרגעת מכל הטירוף הזה?
"לא נרגעתי. אני אומר לך, עמדתי לאבד את זה. לא ידעתי ולא הבנתי ולא הצלחתי לעכל לאן אני מכניס את עצמי. למזלי, אשתי, שהבינה את העניין, לקחה אותי כבר למחרת לקפריסין. שלושה־ארבעה ימים. לא לקחתי איתי את הטלפון, אחרת הייתי משתגע. חיפשתי רק קצת רוגע, שלווה. לחזור לחיים הרגילים שלי.
"בערב האחרון בלרנקה, כשהכל כבר נרגע סביבי, אשתי ואני הולכים להנאתנו לאורך חוף הים. ואנחנו מדברים בינינו. פתאום, מתוך החשיכה, אני שומע מישהו פונה אלי בעברית: 'מי זה? גרטל? מהאולימפיאדה???'
"זה היה ישראלי שישב שם על ספסל. מייד תפסתי לאשתי את היד ורצנו בחזרה למלון.
"אני לא זוכר התפוצצות כזאת סביב שדר אחד בישראל. אני חושב שאם זה היה קורה לי בתחילת דרכי המקצועית, הייתי מתאשפז. לא הייתי עומד בזה". אלא שגם זה עדיין לא היה השיא. "אני אמנם נפרדתי בלונדון מהצופים בנאום נרגש, כי ידעתי שכעבור כמה חודשים אני יוצא לפנסיה מהערוץ הראשון. אבל בספטמבר, ממש אחרי האולימפיאדה, נפטר חיים חפר, ושלחו אותי לראיין את חיים גורי ז"ל בביתו. זו היתה פעם ראשונה שאני פוגש אותו, הכרתי רק את השירים הנפלאים שלו.
"איך שאני מגיע, הוא מתלהב וקורא לאשתו. 'ליזיקה, ליזיקה, גרטל פה'. אמרתי לו, 'עזוב, חיים, באתי לראיין אותך על חיים חפר'. לא עזר כלום. הוא סיפר לי עד כמה נהנה מהשידורים שלי בלונדון, ושטרם עשו דבר כזה.
"ואז קרה דבר שלא אשכח לעולם. הוא העמיד אותי במרכז הסלון שלו לתמונה משותפת. אני באמצע, והוא ואשתו עומדים משני צדדיי וחובקים את מותניי. מבחינתי זה היה שיא ההכרה בי".
בעקבות השידורים, אריק איינשטיין התקשר אליו. "דיברנו איזה שעה וחצי, וממש הפכנו לחברים. אחר כך כבר דיברנו פעם בכמה ימים. הוא היה ידען גדול בספורט, ונתן לי את רשימת השיאים שלי כשחיין. מאוד נהניתי מהקשר הטלפוני הקבוע איתו". אמהשידורים ינספור רגעים גדולים וקטנים
נצרבו בזיכרונו. "באולימפיאדת סיאול, ובכלל, בכל התקופה ההיא, בנות מזרח גרמניה שלטו בבריכה. אחרי אחד המשחים שלהן, 4 כפול ,200 החלטתי לרדת מעמדת השידור ולרדוף אחריהן כדי להביא איתן ראיון. הצלחתי להדביק אותן, נוטף זיעה, ופניתי אליהם בגרמנית עילגת, 'סלחו לי?'
"ואז קרה דבר מדהים. אחת מהן, שהיתה הר אדם, הסתובבה אלי, ובקול גברי לגמרי שאלה אותי:
Jawohl? Jawohl? שזה 'כן אדוני', בגרמנית. כל כך נבהלתי ממנה, שפשוט דפקתי ספרינט וברחתי.
"בברצלונה ממש הצלתי את טלקי. הוא אהב בכל ליבו את השחיינית כריסטינה אגרסגי ההונגרית. היא היתה שחיינית פנומנלית. אחרי אחד המשחים, שבו היא שוב ניצחה וזכתה בזהב, טלקי מאוד התלהב במרומי עמדת השידור והתחיל לצעוק כריסטינה, כריסטינה. הוא רצה ליצור איתה קשר, ולא שם לב שעוד שנייה הוא מועד מעמדת השידור ונמרח על שפת הבריכה. אני זיהיתי את זה ומשכתי אותו בחגורת מכנסיו לאחור, בכל הכוח".
והוא גם עשה לעצמו מנהג לשחות בבריכות האולימפיות. "בכל בריכה אולימפית ששידרתי, הייתי שוחה כל יום בין תחרויות המוקדמות לבין הגמרים. בלונדון כבר התחילו לעשות עם זה בעיות ושמרו על הבריכה. יום אחד הדוקטור ואני החלטנו להתפלח למים. נו, תאר לך, התחלנו לזחול מעמדת השידור כלפי מטה, עברנו את כל היציעים, והתוכנית היתה להגיע לשפת הבריכה ופשוט לקפוץ פנימה.
"אחרי מאמץ כביר, הגענו שמחים וטובי לב לבריכה המיוחלת, אבל אופס, תקלה חמורה. שוטר בריטי חמור סבר עם מקל במבוק בידו, תפס אותנו רגע לפני האושר ואמר לי באנגלית: 'מקומך לא פה'. נאלצנו לוותר".
אחרי נאום הפרידה שלו מהצופים בלונדון, הוא פרץ בבכי. "מאוד התרגשתי. היתה לי תחושה של ריקנות גדולה. לפעמים אני בוכה אחרי תחרות טובה. זה קרה לי באולימפיאדת בייג'ין, כשארה"ב גברה על צרפת ברגע האחרון, במשחה של 4 כפול 100 עם מייקל פלפס. עמדתי בעמדת השידור, רעדתי ובכיתי. כל כך התרגשתי.
"גם במשחה ההוא היה סיפור סביבי. אמרתי בשידור: 'אני חותם לכם, הצרפתים יכו שוק על ירך את האמריקנים', כי היה לי בראש מה שקרה לאחד השחיינים האמריקנים ארבע שנים לפני, שברגע האחרון הוא עשה במכנסיים והאוסטרלים ניצחו".
ושוב ירדו עליך בגלל זה.
"כן, אמרו, 'איך הוא קובע מראש', 'מה הוא אומר לפני המשחה מה יהיה'. נו, גם זה עבר". וא נשוי לרחל, שופטת בדימוס, ואב לשניים. עבר לא מעט דרמות בחייו, לא רק ספורטיביות.
"בגיל 53 היו לי כאבים ברגל ומשכתי את זה, עד שהלכתי לעשות צילום. יום לפני שהייתי אמור לטוס עם רחל ללוס אנג'לס, לבקר את אחיה ולראיין את להקת האבנים המתגלגלות, אחרי שעמלתי קשה להשיג אותם.
"הזמינו אותי לבית החולים הדסה הר הצופים לקונסיליום. יושבים שבעה אורתופדים, מכניסים אותי פנימה ואומרים לי: 'מחר אתה נכנס לניתוח'. ואני אומר להם: 'מחר אני טס ללוס אנג'לס, יש לי ראיון עם הרולינג סטונס!'. והם אומרים: 'אוקיי, אם אתה לא רוצה, תעלה למטוס, והרגל שלך תישבר ואתה גומר את החיים'.
"בקיצור, ביטלתי את הטיסה ועשיתי את הניתוח. מצאו לי גידול סרטני ברגל, והוציאו לי אותו. הם אמרו לי שניקו הכל, אבל התברר שלא ניקו הכל. אחרי ארבע שנים זה חזר לאותו מקום. היה שוק לקבל את זה פעם שנייה.
"שוב עברתי ניתוח, ואחריו היו הרבה הגבלות. אהבתי אז לרוץ, לרקוד, לשחק טניס, לרכוב על אופניים - ואסרו עלי. אבל על הבריכה תמיד שמרתי. השחייה עזרה לי לריפוי - גם גופני וגם מנטלי.
"בתחילת שנות האלפיים הסרטן חזר, הפעם כסרטן העור (מלנומה) על האף. שוב ניקו אותי במקצועיות.
"באולימפיאדת אתונה התחרות היתה בבריכה חיצונית. במוקדמות, בבוקר, עמדות השידור היו ממש מול השמש. באותו זמן היתה לי המלנומה, והייתי חייב לשדר עם מסכה על הפנים".
גרטל התגבר על הסרטן בהרבה אומץ לב ובעזרת השחייה, ההומור וחדוות החיים. "בעזרת משחות, כובע רחב שוליים (שכבר הפך לסמלו המסחרי; ע"נ) ותפילות, אני שומר ונשמר", הוא אומר. "מצאתי שלווה פנימית, טוב לי בחיים".
הוא שמור היטב, ומקפיד מאוד על פעילות ספורטיבית ואורח חיים בריא. קשה להאמין שחגג זה עתה יום הולדת .75
"אני לא מוותר על השחייה אפילו ליום. יום בלי שחייה מטמטם לי את השכל. אני שייך עכשיו לקטגוריה של גילאי 80-75 במאסטרס העולמי. לפני ארבע שנים לקחתי שלוש מדליות זהב באליפות העולם לוותיקים בבודפשט - ,200־ב 400 ו־008 מטר בסגנון חופשי".
יש לו הרבה חברים מעולם השחייה, ובכלל. "עד היום אני חבר טוב של גרשון שפע, שהיה שחיין אגדי והשתתף בשלוש אולימפיאדות. בתקופת הקורונה, כשלא היה אפשר לשחות לבד, נסעתי אליו כל שבוע מירושלים לגבעת חיים איחוד, כי שם היה אפשר לשחות בקבוצה".
הוא מפרגן לשדרים הוותיקים, וטוען שהכי טובים בכל הזמנים היו ניסים קיוויתי ויורם ארבל. "אין שום ספק שקיוויתי היה הכי טוב בשידורי האתלטיקה. בכדורגל זה יורם ארבל. תמיד נהניתי מאוד לשמוע אותו, עד היום".
מה אתה אוהב לראות בטלוויזיה?
"אני ממעט מאוד לראות חדשות. גם כשאני כבר רואה ספורט, אני מדי פעם סובל. הערוץ החביב עלי הוא נשיונל ג'יאוגרפיק. אני כל כך נהנה לראות חיות, טבע, נופים. זה יפה, וזה מרגיע אותי".
איך הרגשת כשהרסו לא מזמן את בניין הטלוויזיה ברוממה, שבו עבדת 35 שנה?
"לא בכיתי מרה. כשהגעתי לבניין, הוא היה פרח בתוך מדבר. נקודה תרבותית בולטת, שאיחדה לתוכה יהודים, ערבים, חרדים. ישראלים, עמך. עם השנים, בניין הטלוויזיה והטלוויזיה הישראלית הפכו להיות פרונקל. לא הצליחו לשמר את נקודת האור הזאת. קמו ערוצים אחרים, הקברניטים של הערוץ לא ידעו לקבל ביקורת, וכך הלאה".
לפני שלושה חודשים ישבו גרטל ואשתו בסלון וצפו בתוכנית "בובה של לילה" בערוץ הספורט. אסי ישראלוף עשה שם חיקוי שלו לפנתיאון. "צחקנו עד דמעות", אומר גרטל. "זה היה אדיר. עזוב שהוא הלך שם עם סנפירים ואמר מילים שלא אמרתי. זה היה פשוט נהדר, מאוד מצחיק.
"למחרת, אני מקבל טלפון. אסי ישראלוף על הקו. אומר לי: 'גרטל, תסלח לי'. אני אומר לו: 'לסלוח לך על מה?'. הוא אומר: 'לא נפגעת, נכון? אנחנו חייבים להיפגש. אני מעריץ אותך'".
"באולימפיאדת לונדון הדוקטור ואני החלטנו להתפלח למים. התחלנו לזחול מעמדת השידור ואחרי מאמץ כביר הגענו שמחים וטובי לב לבריכה, אבל אופס, שוטר בריטי חמור סבר עם מקל במבוק תפס אותנו ואמר באנגלית: 'מקומך לא פה'. ויתרנו"
"אני בר מזל, זכיתי לשדר מעשר אולימפיאדות. תקרא לזה בגלל האיכויות, הניסיון, תקרא לזה אלף ואחד דברים. זכיתי אפילו לפגוש את כל האלילים שלי מתחילת הדרך, כמו מארק ספיץ האגדי. הוא שחה פה במכבייה, ושחיתי מולו"