מנות ראשונות

שאלה ישירה של מוכרת בגדים על הרגלי אכילה גרמה לי סוף־סוף לחזור בתשובה

קובי אריאלי על החיים עצמם, ערן סויסה מפזר אבק כוכבים ודניאל רוט־אבנרי לא שומרת בבטן

זה סיפור שעקרונית הוא די פשוט ואין בו דרמה גדולה, אבל מאחר שבקצהו מסקנה גואלת ותובנה אישית גדולה, ראוי לו להיות מסופר. ביום אחד מימות השבוע החולף הלכתי למסע הסבל, הידוע יותר בכינויו "יש עכשיו מבצע על מותגי מכנסיים בחנות האופנה של חיים, למה לא תקפוץ? תראה איך אתה נראה".

אני אוהב ללכת לחנות של חברי חיים, כי היא הרע במיעוטו. קניית בגדים היא חוויה קשה עבורי בשל עודף המשקל הקל, והיא כרוכה בסבל של מדידת מכנסיים וניסיונות נפל לרוכסם. אצל חיים זה קורה לפחות בין חברים, והנוכחות שלו מרגיעה אותי. הוא אחד שמבין באופנה, ובעבר, לפני שהסתכסך עם הפחמימות, היה שמן בעצמו, כך שיש קצת אמפתיה מסביב. נוח לו לאדם להתנשף ולהסתבך ולנסות לדחוס את עצמו לתוך אריג סרבן, כשמישהו גם מבין אותו.

חיים לא היה בחנות. יצא רגע להפסקה. היתה רק נופר, מוכרת נחמדה בת ,20 שהיתה אדיבה מאוד והציגה בפניי אינספור דגמים. לאחר שקיימתי את טקס המבוא הרגיל .36"( טוב, בואי ננסה .38 בעצם, תביאי ,)"40 נכנסתי לרצף הְמענה של מדידה, ועוד אחת, ועוד אחת. לא נסגר, כן נסגר, רחב למעלה, רחב למטה, מעל הכרס, מתחת לכרס.

ואז, כשכבר כמעט נואשתי, היא הגישה לי דגם מיוחד במינו: סקיני למטה, אבל רחב למעלה, כך שגם דובונים יכולים להרגיש בו חטובים. גאוני, לא?

נכנסתי שוב ללשכת המדידה, הצלחתי לדחוף רגל אחת לצינור הגרביוני ואז עוד אחת, אבל אז, כשהתאמצתי להתארגן סופית ולהיערך לנעילה, דרכתי בטעות על הווילון, מה שגרם למוט שמחזיק אותו להתנתק ולי לעמוד בלב התא החשוף יחף, במכנסיים כמעט רכוסים, כשווילון על ראשי. נפלה שתיקה, ואז אמרה נופר כך, מילה במילה ממש: "תגיד, לא עדיף לך קצת פחות לאכול כדי שתוכל לקנות מכנסיים בקלות?"

זו היתה שאלה קשוחה, שלא לומר לא לגיטימית, נכון? כבר לא שואלים שאלות כאלה היום. אבל היא היתה כל כך מדויקת, וכל כך מתבקשת, שמייד סלחתי לה, ומתחת לווילון על הראש ניסיתי לרגע לחשוב על השאלה הנוקבת הזאת. תוך רגע, כמו הארה, כמו חוויית התגלות, זהרה במוחי התשובה הברורה: לא!

לא. לא. לא. לא עדיף. ממש לא עדיף לאכול אפילו קצת פחות כדי לקנות מכנסיים בנוחות. עדיף לאכול פחות בשביל הלב, בשביל הסוכרת, בשביל אריכות הימים. אבל בשביל הביקור הדו־רבעוני בחנות של חיים? פחחחח. ממש לא. זה מה שרציתי להגיד לה, אבל שתקתי, ורק התנשפתי במאמץ ומחיתי אגלי זיעה.

ועמדנו שם, בחנות הקטנה, בחורה דקיקה בת 20 ואיש שמן בן 49 סמוק לחיים ממאמץ ומבושה, שמחזיק ביד אחת את המכנסיים הפתוחים כדי שלא ייפלו, וביד השנייה מנסה לדחוף את המוט של הווילון בחזרה למקומו, ובינינו הבנה גאולית אחת גדולה שמים רבים לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה. וטוב ששאלת, נופר. טוב ששאלת. מישהו כבר היה צריך לשאול את זה כבר, כדי שאתן תשובה. לעצמי.

נתתי למוט ליפול, זרקתי את כל זוגות המכנסיים בערימה והשתחלתי בחדווה לתוך הזוג שאיתו באתי. "תודה, ד"ש לחיים", אמרתי, ונסתי אל מעבר לכביש, לשווארמה של צדקיהו.