יאיר ניצני מרים גבה

כבר אין לאן לברוח מהחור באוזן שעושים קריינים מזדמנים עם רמקול תורן במרחב הציבורי

אין סיבה שמתפעלי מערכת כריזה לא יחויבו ב"רישיון מיקרופון", אחרי שיעברו שיעורים אצל מורה להגברה

כידוע לכם,

בעל טור זה נוהג להתעסק בזוטות, עניינים קטנוניים וטורדניים שאינם מעסיקים את רוב אזרחי המדינה. הייתי שמח כמובן לעסוק בעניינים חשובים יותר, אבל כמו שאמר ביאליק, "צר עולמי כעולם נמלה", ובניגוד לנמלה, אני גם לא מאוד חרוץ, כך שאין לי הבנה או יכולת לתרום לדיון בעניינים שברומו של עולם.

לעומת זאת, יש לי התמחות באזוטריה שבצידו של עולם. גם זאת עבודה חשובה, שמישהו צריך לעשות. השבוע לא אחרוג ממנהגי, ואנסה להאיר נושא שהוא לכאורה נטול חשיבות, אבל יש לו תרומה אדירה לאיכות החיים של כולנו. מדובר במערכות הכריזה, שתוקפות אותנו במרחב הציבורי בלי שתהיה לנו שום שליטה על עוצמתן ועל התכנים שמושמעים בהן.

ראשית, המיקרופון הוא כלי רב כוח, שמאפשר להעביר מסרים לקהל גדול. אלא שלא תמיד מי שמדבר או שר למיקרופון מבין את עוצמת הכלי שבידיו, את הדקויות שהוא דורש ואת רמת אי הנעימות שיכולה להיגרם לשומעים אם הוא מכוּון חזק מדי, אם הדובר מדבר קרוב מדי, או אם איכות מערכת השמע ירודה. רבים מתלוננים על הסאונד כשהם הולכים להופעה, אבל אין להם בעיה כשצועקים להם באוזן בסופר, או כשמישהו בערב שירה בציבור לוקח את המיקרופון ומסרב להיפרד ממנו, למרות שהוא נשמע יותר כמו מכסחת דשא.

ייתכן שהכשלים והרמה הירודה בענף הכריזה נובעים מכך שמדובר בתחום פרוץ, שבו המפעילים לא נזקקים לשום הכשרה, וכל אחד יכול להפעיל את כלי המשחית העוצמתי הזה ללא שום הגבלה. אם כדי להפעיל שופל או להסיע סמיטריילר צריך לעבור מבחנים, וכדי להחזיק רובה צריך רישיון נשק - אין סיבה שמי שמתפעל מערכת כריזה לא יחויב ב"רישיון מיקרופון", אחרי שיעבור שיעורים אצל מורה להגברה וטסט מעשי אצל מורה לפיתוח קול.

הסופר

הוא אתר בסיסי ועממי, שבו כולנו מבקרים ללא הבדל דת, גזע ועגלה. הזכות לדבר במיקרופון שמורה בדרך כלל לאחראי/ת קופה ראשית, מי שתפקידם הבכיר מקנה להם את הסמכות לפרוט לך שקלים לעגלה. ייתכן שמדובר באנשים שעברו קורס מדוקדק שבו למדו איך להמיר כל סכום שהוא למטבע של חמישה שקלים, אבל הם לא עברו כנראה שום הכשרה בנושא דיבור במיקרופון.

לרוב, אין לדובר קול רדיופוני, הדיקציה שלו לא להיט, וכדי לבדוק אם המערכת עובדת, הוא מתחיל כל הודעה בפופו־פו, כאילו הוא מכבה נר ביום הולדת. בדרך כלל זה נשמע חזק מדי, פולשני וצורם באוזן, ובאופן כללי עושה חשק ללכת למחלקת הירקות ולדחוף גזר גמדי באוזן.

נוסף על כך, הטקסטים נוטים להיות בנאליים ולא יצירתיים (״עובד ניקיון לקופה שש״). ואם כבר אתם מתעקשים לשתף את כולנו במידע שמשהו התפקשש ליד קופה שש, לפחות תעשו את זה יותר ג'וסי, ותפרטו מה נשפך ובאשמת מי: "עובד ניקיון לקופה שש, מישהי שברה תבנית ביצים כשניסתה להבריח אותה בשמלה".

לא ברור לי, למשל, למה ההודעה "רבקה לקופה ראשית" צריכה לעניין מישהו שאינו רבקה, ולמה 2021־ב אי אפשר פשוט לשלוח את ההודעה בווטסאפ לסלולרי של רבקה. אם לא נעצור את זה כאן, נשמע בקרוב הודעות בסגנון ״משה, איפה אוכלים צהריים?״, ״מי נגע לי בחומוס במקרר עובדים?״ או: "שמעתם שרבקה יוצאת עם הספק של נקניקי זוגלובק?". אני מציע שהשימוש בכריזה יוגבל להודעות על מוצרים, מבצעים והנחות של 50 אחוז על כל סוגי הקבנוס.

במחשבה שנייה, אולי הגיע הזמן שגם מידע כזה יעבור מהכריזה לווטסאפ. לקוחות צמחוניים ממש לא שמחים לשמוע שהגיעו צלעות כבש לאטליז, ולאנשים בדיאטה שקונים פריכיות לא יעזור העדכון על מבצע סוף יום בקונדיטוריה.

מקום נוסף

שבו מערכת הכריזה עובדת שעות נוספות הוא שדה התעופה. בכל כמה שניות מודיעים לנו על טיסה שיוצאת, גם בעברית וגם באנגלית, ומכיוון שברור שכולנו עסוקים בהשוואות מחירי בשמים וחישובי המרת מחירים מדולרים לשקלים, דואגים לחזור על כל הודעה כמה פעמים, עד שהמוח נהיה אדיש ולא קולט כלום.

בין ההודעות על ההמראות והשערים יש גם הודעות מוקלטות בסגנון לא לשכוח את המזוודות, שבנתב"ג מכונות משום מה "כבוּדה", כאילו "מזוודה" זה לא שם מספיק מכובד לארגז עם גלגלים. בשנים האחרונות מקריינים אותן האדונים גיל חובב וגלעד עדין - עם הודעות כמו ״שלום, כאן גיל חובב, נא לא להשאיר תיקים ללא השגחה״. לא ברור למה דווקא הם מתחברים לחופשה בחו"ל, ואם הפנייה האישית מגלעד עדין אמורה לצמצם את הסיכוי שאני אשכח את הטרולי בשירותים.

לא פעם אפשר לשמוע בשדה התעופה גם הודעות פחות נחמדות, שמשלבות איום סרק ושיימינג. ״זוהי הקריאה הממש ממש אחרונה למשפחת אהרונוב, שבמקום לעלות לטיסה לבוקרשט מודדת כרגע נעלי ריצה וטי־שירטס. כדאי שתרוצו עם או בלי הנעליים לשער חמש, כי הטיסה יוצאת בלעדיכם". פעם, השמעת השם בראש חוצות היתה פעולה מביישת, אבל מכיוון שאנחנו בעידן שבו כל פרסום מכבד את בעליו, סביר להניח שחלק גדול מהאנשים שמחים להפוך לסלבס לכמה דקות, ושכל הנוסעים הממתינים במטוס ייחנקו.

כדי להתמודד עם המצב הזה, ייתכן שאין מנוס מלהפוך את ההודעות למרושעות יותר, משהו בסגנון: ״משה אליפלט - הטיסה שלך, עם 300 נוסעים שחמים עליך רצח, עומדת לצאת. תזיז את התחת השמן שלך מאזור השוקולדים בדיוטי, גם ככה נראה שאתה באובר ווייט, וזה עוד לפני ששקלנו את המזוודה שאתה מנסה להעלות למטוס בתור טרולי״.

גם במטוס עצמו מערכת הכריזה היא מטרד ענק. ההודעות על מוצרים פטורים ממכס מגיעות תמיד בווליום מוגזם אחרי פו־פו־פו, ובדיוק דקה אחרי שהצלחת להירדם. כשדיילות בטיסה לאילת מסבירות על חגירת חגורות בטיחות באנגלית, למרות שהמילה הלועזית היחידה שרוב הנוסעים מכירים היא "ביקיני", זה נשמע כמו ג'יבריש מוחלט.

הדיילים בטיסות לחו"ל מנסים באמצעות הרמקולים לשלוט בחבורות פורעים שחוסמות את המעברים או קמות להוריד תיקים לפני שהמטוס נחת, והטייס מספר לנו, כנראה מתוך הרגל מהעבר, על מזג האוויר והטמפרטורה בוורשה, כאילו אין אינטרנט בעולם. עדיף היה לקבל מהטייס טיפים על מסעדות טובות, מועדוני לילה, איזה טיפ נהוג להשאיר בתאילנד, ואיך להיזהר ממלכודות תיירים ששמות תמונות של המנות בכניסה.

הסאונד שעולה מהרמקולים של המטוס נשמע כמו שיחת טלפון ממכשיר קשר מקולקל או שתי קופסאות קוטג' מחוברות בחוט. באופן כללי הוא לא משרה ביטחון, אלא נותן תחושה שהמטוס נכנס לתוך טייפון מעל משולש ברמודה. קצת תמוה שבמטוס שעלה מאות מיליוני שקלים וכולל מערכות מחשוב מתוחכמות, שיודעות לנווט באופן עצמאי מישראל עד אוסטרליה, חסכו דווקא על מערכת סאונד.

כל מי

שהיה פעם בחוף עם מציל מכיר את הנטייה של המצילים לפטפט בכריזה ולשגר הפחדות ונזיפות לכל עבר. אני מאוד אוהב מצילים, אבל אין להם את האיכויות הקוליות של דן כנר, וכשהם אומרים לגברת עם הבגד ים האדום לזוז שמאלה - כשיש בחוף 200 בגדי ים אדומים והשמאלה לא מתייחס לשום נקודת ציון בים - יש לנו בעיה.

אני ממליץ לעבור לשיטת הרחפנים, שיטוסו מעל ראשי המתרחצים וישמיעו להם את ההודעות מלמעלה ובאופן פרטי. לגבי הכרזות על ילדים שנעלמו ומחכים בסוכת המציל, אני מציע לפתח את אפליקציית "פיינד מיי ילד", ובכך לפטור את שאר המתרחצים ממעורבות בדרמה המשפחתית.

גם השוטרים בכבישי ארצנו נוהגים לשגר הודעות באמצעות מערכת הכריזה של הניידת. אלו אינן מתאפיינות באיכות גבוהה במיוחד, לא באיכות השמע ולא ברמת הטקסט. בדרך כלל, למרות ששמך יוסי או רותי, מבחינתם אתה "סובארו לבנה, עצור בצד״. בלי "בבקשה", בלי "אדוני", ובלי התחשבות בכך שלא בנו אותך במפעל ביפן, ושאין לך וישרים. מכיוון שיש בארץ הרבה סובארו וקאיה לבנה, אני מציע לשוטרים לעבור לעלבונות יותר ספציפיים, כמו ״המאזדה הטרנטע החומה שהיתה לבנה לפני שהיא התמלאה בחרא של ציפורים על הגג, תעמוד בצד״.

בבתי החולים אין כריזה, אבל במעליות יש הכרזה על המחלקות שאתה מגיע אליהן. זה לא תמיד נעים לצאת בקומה שהוכרזה כ״קומה 3 - מרפאת אין אונות״, או ״קומה 2 - דם בשתן, פריחות מגעילות ופטרת ציפורניים כתוצאה מהזנחה״.

בהרבה מעליות של בתי חולים וקופות חולים אפשר לזהות בקלות שהקריינים התעייפו. קולם איטי ולאה, כאילו הם עצמם לא משתמשים במעלית, אלא עולים במדרגות, ובכלל אין להם חשק להודיע מה יש בכל קומה. אני רק מופתע שעוד לא דחפו לנו שם פרסומות.

איור: טל לזר