ג'קי לוי בא בטוב
טרנד שינוי השמות היזום של יישובים בארץ מזכיר לי איכר ששולח תיש למספרה - כדי שיהפוך לפודל
"עמק המעיינות", "נוף הגליל" או "ג'רוז": ג'קי לא מבין את הטרנד החדש של שינוי שמות יישובים
לאחרונה החליטו תושבי הגליל התחתון שהם לא רוצים שנגיד יותר "הגליל התחתון". שם חדש הם רוצים. שם רענן, שיצלצל כמו מותג למוצרי טיפוח - ולא היגיינה! - ויביא בחיקו בשורה צעירה וקארמה טובה. וחשוב מאוד להבהיר כבר בשלב הזה: זאת זכותם. כדברי השיר "פרת משה רבנו חשבה שזה טיפשי, משה זה שם של בחורים ולא של חיפושית..."
ובקיצור, לא בא להם טוב השם הזה, שלא לדבר על הקונוטציות. המועצה האזורית אף חקרה ומצאה את המובן מאליו: למילים יש מצלול, וביוגרפיה יש להן, ושדה אסוציאטיבי מקיף אותן, וגורם לעיתים להשפעות שכלל אין אנו מודעים להן.
בעיקר מילה כמו "תחתון", שמאיפה שלא נסתכל עליה - ולמה שבכלל נסתכל? פויה, תוריד את הכיפה - מביאה איתה בעיקר מטענים שליליים. עולם תחתון. ועשירון תחתון. ומין תחושה טואלטית מעוררת צחקוקים ובלתי ראויה. אם מותר לאדם לשנות את שמו, אז גם ליישוב ולמועצה אזורית מותר. ולמרות שמותר, משהו בכל זה קצת מציק.
כידוע, אבותינו היו הראשונים לעשות משהו עם השם שניתן להם בילדותם. אברם הפך לאברהם, כברכת ה'. שרי הפכה לשרה, ויעקב לישראל. ודווקא יצחק, שתמיד נשאר יצחק, לא זכה לתשואות על נאמנותו העיקשת. התנ"ך מספר גם על מקומות ששינו את שמם. הרבה לפני שחדר המדרגות הפך ל"לובי", ושרת בית הספר ל"מנהל אדמיניסטרטיבי", היתה לוז שהפכה לבית אל, אז למה אני לא עומד ומוחא כפיים לגליל התחתון שהופך בימים אלו ל"שערי הגליל"?
ובכן, בעיקר בגלל עמק המעיינות ונוף הגליל. יום אחד התעורר חשש בעמק בית שאן שמא משהו בשמם גורר איתו מטען, איך לומר, קצת בית־שאני, אפעס. חשבו אנשי המועצה על נופשים ותיירים, על זוגות צעירים שמבקשים להתפנק במגורים באיזו הרחבה, ותהו: האמנם זה מה שאנחנו רוצים להציע להם? האם "בית שאן" הוא מותג מעורר תשוקה וחשק? ומהו שם בכלל, כמו ששואלת יוליה ב"רומיאו ויוליה", אם לא מותג?
כך הוחלט לאמץ את "עמק המעיינות", שהוא אכן שם נאה שנשמע כמו חבילת נופש, וכמו משהו לרוץ איתו כברת דרך, או לפחות עד מאבק האסי.
והיתה גם נצרת. והפעם לא תחתית, אלא עילית. לכאורה, אם המילה תחתון היא עילה סבירה לשינוי השם, הרי שתושבי נצרת עילית היו אמורים לדבוק בשמם הקודם כמו רוטוויילר עם עצם בפה, אבל מה נעשה וגם שם היתה קונוטציה? קונוטציה היא משחק חמקמק ופראי, ולך תדע מה משחק שם, כמה דעות קדומות וכמה שדים.
ולמרות שהשם נצרת הוא בינלאומי ורב משמעות, ולמרות שכמו בית שאן, גם כאן שורשים עמוקים ונכבדים, החליטו המחליטים למחות את שמם למען השם, וללכת על ההיגיון של המותג. נוף הגליל הוא שם בסדר. אני לא אומר שלא. אבל משהו במהלך הזה שהולך והופך לטרנד, ומשדר חוסר כבוד לכל מה שלא נושא רווחים עכשוויים, לא נראה טוב.
ומה דעתכם באמת על אלה שכבר לא אומרים ירושלים אלא "ג'רוז"? האין זה פרובינציאלי כמו איכר ששולח את התיש שלו למספרה כדי להפוך אותו לפודל? אף אחד לא יספר לי על שמות ותיוגים. במשך העשור השלישי לחיי, כתובת המגורים שלי הסתיימה במילים - ד.נ. גליל תחתון. ואהבתי את זה בדיוק כך. מי שנושא עימו את השם "יעקב לוי" אמור לדעת מגיל צעיר שזה אתה שאמור להכניס תוכן לשמך, ולא להפך. מי שקרא לבנו "גונן שגב" לא חשב שהוא מגדל עבריין, ומי שקרא לבנו "אלברט" לא יכול היה לנחש איזה גאון יצמח ממנו.
ביום שבו החבר'ה התחילו לקרוא לי ג'קי, הוריי הגיבו קשה. ניסיתי ללמד זכות על הכינוי הלועזי: תבינו, כבר יש בחבורה כמה יעקבים אחרים. קובי וינקי כבר תפוסים, ולי לא נותר אלא לבחור בין יענקל'ה לבין ג'קי. אבל את אבא זה לא עניין. בכל פעם שמישהו ביקש אותי בטלפון הוא נהג לומר "סליחה, אין בבית הזה שום ג'קי", ולטרוק את המכשיר בזעף.
אני חושב שאני מבין מה הפריע לו, ואני מתגעגע ומסכים. יתרה מזו: בנח"ל הייתי חלק ממחזור ע"ז. קל לנחש אילו אמרי שפר ופזמונים התפתחו מכך. אז מה? שינינו למחזור ?'77 מבואות ע"ח? מה פתאום.
אבל הניסיון הגלילי להיפטר מהמילה "תחתון" מזכיר לי בעיקר את חג השבועות בימים שבהם למדתי (טוב, שהיתי) בישיבה התיכונית. נהגנו לשיר הרבה בישיבה. שרנו ורקדנו במעגלים ובלהט. המחנכים עצמם עודדו אותנו לכך, ולפני חג השבועות התבקשנו לשיר שירים שקשורים לחג. כולנו גדלנו בבתים מתונים ובחינוך ישראלי ולא ישיבתי, ולכן חשבנו לשיר שירי ביכורים ציוניים כמו "סלינו על כתפינו" או "מי ברכב מי ברגל". אבל בישיבה חייכו בסלחנות והודיעו לנו שביכורים זה לקיבוצניקים על טרקטורים. אנחנו נשיר בשבועות על תורה והר סיני.
כך עמד ראש הישיבה ולימד אותנו את השיר החסידי "עליונים ששו, ותחתונים עלזו". את התחתונים יש לבטא במלעיל חסידי, והשיר מצא חן בעינינו מהשמיעה הראשונה. מה אני אומר "מצא חן"? לא הפסקנו לשיר אותו בווריאציות שונות, לא כולן קשורות בהכרח למתן תורה. אני לא יודע מה עלה אז בדעתו של ראש הישיבה, אבל יש לי תחושה שגם בנוגע לגליל, בסופו של דבר התחתונים יתבעו את עלבונם ויעלזו כמו שרק תחתונים יודעים.
בט' באב האחרון שאלו את עצמם כמה תלמידי ישיבה, מה נכון לעשות ביום הזה? הרי להימנע מאוכל ומשתייה זה רק הבסיס. חייב להיות משהו מעבר לזה. איזו פעילות אמיתית שראויה ליהודי שיודע מה משמעות התאריך ומה מחריב בתים בישראל. כך שאלו את עצמם הבחורים והשיבו: בואו נתנהג כמו אנטישמים. בואו נלך להפריע ליהודים אחרים להתפלל ולקרוא את מגילת איכה. נרעיש ונמרר את חייהם, נחריב להם את תשעה באב ונענה להם את התענית. ושילמדו אחת ולתמיד שמי שלא עושה בדיוק כמוני, לא רצוי פה.
אחרי שהם עשו את זה, הם יצאו ותלשו בגסות את כל המודעות שהזמינו את הציבור הרחב לאירועי תשעה באב במגדל דוד. אירועים שהתכוונו לעסוק בקירוב לבבות בחברה השסועה שלנו. ואולי זאת כבר היתה חבורה אחרת מישיבה אחרת, אבל המסר היה ברור. האספסוף המשתולל ישמח להפריע לחג מוסלמי, או לפזר מצעד גאווה. הבעיה היא שהחבר'ה שמאיישים מצעדי גאווה ומסגדים עלולים להגיב קשה, ואף לפרק לנו את הצורה, ולכן נהלך בעוז ונתעלל בחננות עם משקפיים עגולים שבסך הכל רוצים, הו כמה פתטי, לקרוא את מגילת איכה בלי מחיצה בין גברים לנשים.
לפי חוסר תגובת המשטרה, השיקול של התוקפים הצדיק את עצמו. הייתי כותב כאן שזאת בושה וחרפה, אבל בשביל בושה צריך להיות מסוגל להתבייש. לכן אבקש רק שלעולם לא תתפלאו שאיש אינו רואה בכם את התגלמות היהדות. נכון, אתם חובשים כיפות ומתנדנדים כהלכה, אבל מה שהולך כמו אספסוף אנטישמי, מתפרע ותוקף כמו אספסוף אנטישמי - הוא בטח לא הברווז שאתם חושבים שאתם.
לכאורה, אם המילה "תחתון" היא עילה סבירה לשינוי שם, הרי שתושבי נצרת עילית היו אמורים לדבוק בשמם הקודם כמו רוטוויילר עם עצם בפה. אבל גם שם היתה קונוטציה