יפעת ארליך אנשים טובים
הוא מסרב להתייחס לטיפול בבני נוער כמו ל"מכונית שההורים מכניסים לתיקון במוסך" ודוגל בגישה שעוטפת את הצעיר בסביבתו, ולא בקליניקה ● תכירו את הפסיכותרפיסט יהודה לימן, מטפל בראש אחר
הפסיכותרפיסט יהודה לימן מאמין שהדרך לטיפול בבני נוער צריכה לחרוג ממפגשים שבועיים
"התרגלנו לשיטת המוסך. כשבבית הספר שולחים מתבגר לטיפול רגשי, הוריו מפקידים אותו בידי המטפל עם אמירה בנוסח: 'קח, ותחזיר לנו אותו מתוקן'. בזמן הזה הם יישבו עם כוס קפה בחדר ההמתנה הממוזג, ממש כמו שעושים כשמכניסים רכב למוסך".
את המשפט הנפיץ הזה אומר יהודה לימן ,(40) עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט מומחה לטיפול במתבגרים סוערים, וכן בליווי של הורים.
אנחנו נפגשים בביתו, במגדל מגורים תל אביבי. הרעיון לראיינו בקליניקה שלו ברמת החייל נשלל מצידו על הסף. לא סתם. הבשורה הטיפולית שלו היא לצאת מחדר הטיפולים אל החיים עצמם, לה חזיר להורים את הסמכות ואת תחושת ההצלחה.
את כל זה הוא עושה לא מלמעלה אלא ממש בגובה העיניים, כהורה בעצמו שמתמודד עם קשיים ואתגרים בגידולם של אורן ואליה, בן ובת, תאומים בני תשע. את "גישת המעטפת" )שם שהגה בעצמו( פיתח אחרי ניסיון טיפולי עשיר שצבר במשך הש נים כמדריך קליני בעמותת עלם, כמנהל ביחידת קידום נוער, כמטפל באל סם ובבתי החולים גהה ותל השומר, וכקב"ן בצה"ל )רב סרן במילואים(.
"הרעיון של גישת המעטפת הוא לטפל במתב גר דרך מי שמגדל אותו ביומיום, ללא קשר ישיר לנער", הוא מסביר. "אני, כמטפל, לא אפגוש את הנערה או הנער. אין בכך שום תועלת. עד שאצ ליח להפשיר אותם בטיפול שגרתי בקליניקה יע ברו שבועות, אם לא חודשים. הסביבה של הנער מכירה אותו הכי טוב.
"אחרי פגישה ראשונה עם ההורים, אנחנו פוג שים או משוחחים עם הדמויות המשמעותיות בחייו של הנער, ממנהלת בית הספר, דרך הרכז בצופים ועד המאמן בחוג הכדורסל. אחרי שאנחנו לומדים את המתבגר, את הקשיים והחוזקות שלו, נבחרים תוכנית הפעולה והכלים המתאימים ליישום. הכ לים הם לא תורה מסיני, ואם זה לא עובד - מחלי פים כלי. את ההורים אנחנו ממשיכים לפגוש אחת לשבוע בקליניקה, אבל זה רק חלק קטן מהטיפול האינטנסיבי".
לדברי יהודה, הטיפול המרכזי מתבצע מחוץ לקליניקה, וכולל הקמה של קבוצת ווטסאפ שבה חברים ההורים והדמויות המשפיעות מחיי הנער, שכולם רתומים יחד למימוש תוכנית העבודה. ברגע של תקרית שבה הכלים לא עובדים, הם יוצרים קשר עם מנהל המעטפת, גם בשעת לילה מאוחרת, וכך מחדדים את הכלים ומקבלים מענה בזמן אמת.
"שבוע בחיי מתבגר הוא כמו חודשים ואפילו שנים אצל אדם מבוגר. ממש כמו חיי כלב. אם נפעל בשיטה הרגילה, שבה ההורים או הנער מגיעים פעם בשבוע לקליניקה, נצליח פחות להתמודד עם כל הסופות והסערות. למטפל מאוד נוח להישאר בדל"ת האמות של הקליניקה. זה מוגן ונוח. זה לא פשוט ללכלך את הרגליים, להגיע לבית הספר או להמתין לסוף החוג כדי להחליף כמה מילים עם המאמן.
"לתפיסתי, צריך לבוא מתוך גישה שמכבדת את הצד השני, לא מעמדת המושיע, כי אז יטרקו את הדלת. צריך להגיע ממקום אמיתי של צני עות, וגם להסכים לזה שיגידו לך מילים בנוסח: 'מי אתה בכלל?!' בסופו של דבר אפשר לרתום את כל הסביבה של המתבגר ולבנות עם כולם יחד את המעטפת".
● ●●
הטיפול ב"מרכז לימן", שאותו הקים יהודה ב ,2017 מוגבל לשלושה חודשים. בחודש הראשון הוא ייקח את המושכות יותר אליו, בחודש השני ידריך את ההורים, ובחודש השלישי כבר יישאר מאחורי הקלעים, והמושכות יעברו לידי ההורים.
"בחלק מהמקרים, התוכנית יכולה להיות גם קצרה יותר משלושה חודשים, ורק במקרים חריגים מאוד, שאפשר לספור על אצבעות יד אחת, הטי פול נמשך ארבעה חודשים. נורא קל ונוח בתור מי שמתפרנס מטיפול להשאיר אצלך את ההורים עשר שנים, ושבכל צומת הם יחזרו אליך. אבל זה מאוד לא נכון. זה הופך את ההורים לתלותיים במ טפל. ההורים צריכים להרגיש שהכוחות והמושכות בידיים שלהם, ולא שהם מופעלים מרחוק בשלט".
ברוב המקרים ממליץ יהודה להורים לא לרוץ לאנשי המקצוע. מתי כן ומתי לא - הוא מפרט בספרו "איפה הילד? מדריך הישרדות להורים למ תבגרים" )הוצאת אגם, .(2021 לשם כך הוא מניף דגלים בשלושה צבעים.
אירועי דגל לבן - אירועים שעשויים להיחוות כדרמטיים, אך אופייניים לגיל ההתבגרות. באירועים כאלה הוא ממליץ לחדד את היעדים החינוכיים ומציע כלים המתאימים לימי שגרה, בעיקר בניית שיח קשוב עם הילדים.
אירועי דגל אדום - אירועים שוברי שגרה, של חציית קו אדום על ידי המתבגר, אבל לא באופן המסכן את חייו. אירועים אלו דורשים שימוש במו דל התמודדות עם סערות, מודל שאותו הוא מפרט ומדגים בהרחבה בספר.
רק באירועי דגל שחור, כמו שינוי קיצוני במשקל, סמנים לפציעה עצמית, התקפי זעם, אמירות בעלת אופי אובדני ומקרים נוספים דומים, שיש בהם כדי להעיד על מצוקה נפשית וסכנה למתבגר/ת, הוא מציע לפנות לייעוץ מקצועי.
הספר, שאותו קראתי בשקיקה מכריכה לכריכה ורצתי ליישם על המתבגרים בביתי, מציע שיטה סדורה. הוא כתוב בשפה קלילה ומתובל בחוש הומור דק ובחוויות מחייו האישיים של יהודה כנער וכהורה.
"את אורחת של יהודה לימן?", שואל אותי השו מר בכניסה למגדל שבו הוא מתגורר. "קראתי את הספר שלו. מה שהכי אהבתי זה שהוא לא כתוב מעמדה פטרונית", הוא מוסיף, ואני מהנהנת.
יהודה פותח את הדלת. מראש כתב במסרון
שהשואב הרובוטי עובד כבר כמה ימים לקראת בואנו. הסדר והניקיון אכן קורנים מכל פינה. אני תוהה אם אלה שאריות מהמוצא האנגלי, אבל מהר מאוד מגיע יובל תנורי )44( סמנכ"ל בקריה האקק דמית אונו, בן זוגו של יהודה, וחושף שעל ניקיון הבית אחראי בכלל הוא.
"אני איש הכללים והסדר בבית, ויהודה הוא הזוק רם יותר. מה נשאר מהשורשים האנגליים שלו? רגע, אני חייב להראות לך". יובל מחטט במגירות המטבח ושולף קופסה קטנה. "זה ממרח שמרים, מאכל אנגלי עם ריח - שלא נדע. בכל פעם שיהודה מכין טוסט, כל הבית נכנס לכוננות. אבל האמת היא שיהודה מאוד ישראלי. הוא מכיר בעל פה את כל השירים של הגבעטרון".
יהודה עלה מאנגליה בגיל שמונה. אם לדייק, היה זה הווארד מנינג שנפרד ממשפחתו המורחבת בשדה התעופה במנצ'סטר ועלה לרעננה עם הוריו, אן ונייג'ל, ושלושת אחיו - אנדרו, פיונה ומקסוול (בארץ נולדו אחיותיו ליאן ולורה).
את שמו הפרטי החליף ליהודה כשהתגייס לצבא. "השם המקורי שלי תמיד היה אישיו. כל מורה חדש שנכנס לכיתה והיה מקריא את השם שלי הוביל לגל צחוק. בייחוד שבעברית הווארד נשמע יותר כמו אעוואר (עיוור בערבית; .")א"י את שם המשק פחה החליף ללימן, הלחמה של שם המשפחה המק קורי עם שם משפחתו של בן זוגו הקודם, כשהביאו לעולם את התאומים.
"השיח הרגשי לא היה מפותח כלל בבית הוריי. הפעם היחידה שראיתי את אמא שלי בוכה, למרות שמאוד התאמצה להסתיר זאת, היתה בשדה התעופה, כשנפרדנו משאר בני המשפחה. ההורים שלי, שהתק חזקו מבחינת דתית, החליטו לעלות ארצה מטעמים ציוניים. הם השאירו מאחור הכל. מנינג היא משפחה מאוד מוכרת ומשפיעה בקהילה היהודית באנגליה. סבי קיבל תואר אצולה, ואגפים שלמים בבתי חולים קרויים על שמו. באנגליה מנינג הוא שם שפותח דלק תות, פה בארץ זה לא אומר לאף אחד כלום".
יהודה מספר שהוריו קיבלו החלטה - לא להביט לאחור ולא לחזור לאנגליה במשך שלוש שנים. אפילו לא לביקור קצר. "זה חלק מהנוקשות שבה גדלתי, לטוב ולרע. היום, בדיעבד, אני חושב שהיה בזה גם הרבה היגיון ועוצמה, ואולי זה סייע לנו בקליטה בארץ".
הדרך לקליטה היתה ספוגה בייסורים רבים, בעיק קר בשל פערי המנטליות והבית - שאמו החזיקה ביד רמה. "היה בבית שלנו יומן משפחתי. מי שרצה להזמין חבר - היה צריך לרשום מראש ביומן. באנגק ליה זה נחשב מאוד לא מנומס להציע לילד להישאר לארוחת ערב, כי אמא שלו בטח הכינה לו ארוחה ואסור להתערב בחינוך של מישהו אחר. אז עד שכבר היה מגיע חבר, בשעה שש וחצי היינו יושבים כולם לארוחת ערב והחבר היה ממתין בסלון.
"לישראלים זה נשמע הזוי, אבל אלה הכללים הבריטיים. לא פלא שלא היו לי הרבה חברים. הרק גשתי מאוד חריג. הקשר החברי הכי רציני שלי בבית הספר היה עם הלבורנטית. לא הייתי תלמיד טוב. נחשבתי בעיני הוריי לעצלן, בעיקר מול אחי הבכור, המוצלח והחכם. רק בגיל מאוחר אבחנו אצלי בעיות קשב וריכוז".
לצבא התגייס אחרי שלא התקבל למכינה בעק צמונה, מפני שלא רצה ללכת לשירות קרבי אלא לחיל הרפואה. תחושת הדחייה מהמכינה יצרה אצלו גם ריחוק מהדת. את הכיפה הסיר בצבא, ובגיל 21 גם יצא מהארון. אביו, רופא שיניים במקצועו, ניסה להתכחש לגילוי. אחרי דיון קצר שנוהל באותו רגע שסיפר להוריו על נטייתו המינית, הנושא לא דובר שוב במשך שבע שנים.
"אבל במהלך השנים ההורים שלי עברו שינוי ענק. היום הם מקבלים לגמרי את הנכדים, ואנחנו מתארחים אצלם בסעודת שבת. האמת היא שהיום הם מדברים עם יובל, בן זוגי, יותר ממה שהם מדק ברים איתי".
היו עוד כמה מהמורות לעבור בדרך. האגדות בבית מנינג מספרות שכשיהודה הצטרף לקורס קצינים, הוריו השאירו את דלת הבית פתוחה כל הלילה. היה להם ברור שיהודה לא ישרוד את הקוק רס, בטח לא כשישנים באוהלים. אבל יהודה הפתיע.
"לפני טקס הסיום של קורס הקצינים אמא שלי התקשרה לשאול מה למרוח לי בפיתה", הוא נזכר ומתגלגל מצחוק. "הם הגיעו, כל המשפחה, ואמא שלי שלפה מהתיק פיתות עם מדבקות שמיות לכל אחד מבני המשפחה. לידנו הוציאו האימהות והסבק תות המרוקאיות סירים עמוסי כל טוב. גם בתחום הזה ההורים שלי עברו שינוי אדיר. לאחי הצעיר הם כבר ארגנו 'על האש' אצלם בבית, לכל החק ברים מהצבא.
"כאמור, השיח הרגשי לא היה מפותח בבית, ומי שהכניסה אותו למשפחה היתה אחותי הקטנה, לורה, שעשתה להוריי בית ספר כשנשרה מלימודי התיכון. לימים ניהלתי את פרויקט הילה ברעננה, המקום שבו היא השלימה בגרות. היום היא סטודנטית שלי בקריה האקדמית אונו, שם אני מרצה בלימוק די חינוך וחברה".
סיפור ההצלחה של אחותו, שאותו ליווה יהודה מקרוב, מצטרף לסיפורים רבים שפגש כמטפל. השק בוע, למשל, קיבל הודעה מאמה של נערה שליווה לפני שלוש שנים. "אז, מרוב ייאוש ממנה, כבר התכוונו בבית ספרה להעביר אותה לחינוך מיוחד. השבוע אמא שלה שלחה לי את תעודת ההצטיינות שהבת קיבלה בתיכון רגיל. זה נורא מרגש.
"טיפלנו במקרים קשים יותר, של התמכרויות למסכים ולפורנו, של ילדים שלא מגיעים בכלל לבית הספר ושל ילדים אלימים כלפי ההורים. אחד הסיפורים הראשונים שטיפלנו בהם היה נער שהוריו החליטו להחרים לו את האופניים החשמליים, ובתק גובה הוא ניסר את כל הדלתות בבית - עד שמצא את האופניים. בכל פעם שהנער יצא החוצה הוא היה מנפץ את המראות ברכב של ההורים. הוריו הסק תובבו מפוחדים ממנו, ועם תחושת בושה שהובילה להסתרה. הם עברו כולם תהליך, והיום הילד הזה משרת בשירות לאומי".
יהודה מדבר על תחושת הכישלון והבושה שמק לווים כמעט כל הורה שפונה לאנשי מקצוע, ועל המקום הפגיע שבו נתונים הורים המגיעים להדק רכת הורים. הוא מתאר כיצד התמודד עם תחושה כזאת כשישבה מולו פסיכולוגית מוכרת ומוערכת. במהלך המפגש הראשון ביניהם, שהוקדש להיכרות, הוא חש שהיא נמצאת בעמדת התנצלות, ושקשה לה עם העובדה שכפסיכולוגית היא לא מצליחה להתמודד עם ילדיה שלה.
בשלב מסוים היא הניחה את המתח באופן מפורש על השולחן ואמרה: "איזו בושה, שדווקא אני מתק מודדת עם סיפור כזה עם הבן שלי". יהודה ענה לה בספונטניות: "אם סיימת עם הבעיות שלך, אפשר לעבור לבעיות של הילדים שלי" - וברגע אחד שינה את כל האווירה בחדר.
"היא הבינה שאני לא בא לשפוט אותה. זה היה רגע מכונן עבורה ועבורי. אגב, אני מביא את הילק דים שלי המון לתוך השיח עם הורים, וגם בפוסטים ובספר הם נוכחים. זה לא מקובל בטיפול הקלאסי, שבו המטפל אמור להיות דף חלק ולבן, אבל אני מאוד לא אוהב את המקום הפטרוני, שאני המושיע ואני אביא לך את הכלים הנכונים להורות שלך.
"בסופו של דבר, לכל הורה יש יעדים אחרים ולכל נער מתאימים כלים אחרים. אנחנו ,2021קב ואתה לא יכול להישאר דמות שמהנהנת בכיסא. זה כבר לא עובד. כדי להיכנס למישהו הביתה, כדי שהוא ייתן בך אמון ויצליח להתחבר אליך, אתה חייב גם להביא את עצמך ואת הקשיים שלך".