מנות אחרונות
החלטתי לא להתעסק עם ההגבלות של היפנים. בסוף אלו יהיו המשחקים הגדולים בכל הזמנים, ואני ארגיש טמבל
אביעד פוהורילס סוגר שבוע ספורטיבי, וקצת פפראצי סלבס לסוף השבוע
1 לפני חודש הציעו לי במערכת לנסוע לאולימפיאדה. כמו היפנים הזקנים, אני קודם כל אדם מנומס. גם כשאני לא רוצה, אני קודם אומר כן, ורק אז מתחיל לאט לאט לרדת מצמרת העץ, בואכה לחזור אחרי עשרה ימים עם ההודעה שאני לא נוסע.
ובאמת, כמו אבא אבן, שאמר פעם על הערבים שהם מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, כך אני קיבלתי הצעה לטוס לאולימפיאדה, אבל כמו מרקוס רשפורד מנבחרת אנגליה, העדפתי לכוון את הפנדל שלי לקורה ממש ברגע האמת שלי.
האמת היא שהקדמתי את זמני. כבר לפני חודש הרחתי שהאולימפיאדה הזאת הולכת להיות יותר מוזרה ממה שהיתה כבר מלכתחילה, כשהמארחים החלו לערום רשימה ארוכה של הגבלות והצקות. כיוון שמדובר בהגבלות של יפנים, אתה מבין שאין פה איך ועם מי להתחכם. גם יש ראלים תחמנים, שרק מחפשים איך לעבוד על המערכת, לא יצליחו לעשות את זה עם היפנים. זה יכול להיגמר רע מאוד, ויש לי עדיין ילדות צעירות, ואני עוד רוצה לראות אותן בחתונות שלהן.
בקיצור, אחרי שבטוקיו נתנו לי את כל הרמזים שב עולם לא להגיע, קיבלתי אחריות על מעשיי, ואני נשאר בארץ. בסוף יתברר שאלו היו המשחקים הכי גדולים בכל הזמנים, ישראל זכתה בשמונה מדליות, מהן ארבע מזהב, ואני ארגיש טמבל, בערך כמו מיכאל קרפין, שליח ערוץ 1 במוסקבה, שבדיוק הגיע לארץ לחופשה כשבריה"מ התמוטטה ונפל הקומוניזם. 2 יפן מארחת אולימפיאדה בפעם השנייה. בפעם הראשונה שזה קרה, ב ,1964 עוד לא הגיעו לירח, אבל ישראל גודוביץ', לימים מהנדס עיריית ת"א )עד שרב עם רון חולדאי(, היה סטודנט בן 30 לאדריכלות תואר שני, שקיבל הצעת חיים מגדול האדריכלים היפנים, קנזו טנגה, להיות בקבוצה מיוחסת של עשרה סטודנטים צעירים באימפריאל קולג', שיתכננו את מתקני האולי מפיאדה בטוקיו. תמורת שכר של 20 אלף ין לחודש )אז כ 700 דולר(, קיבל גודוביץ' על עצמו לתכנן את אולם הכדורסל ואת בריכת השחייה. הוא בחר לבנות אותם עם כנפיים דמויות פגודות, כדי לשמור על המורשת היפנית. ההצעה שלו לא התקבלה בסוף, כי היפנים, שרצו להיפתח אז למערב, העדיפו אדריכלות אוניברסלית.
כמה חודשים לפני טוקיו 1964 הובערה האש באולימפיה בנוכחות קונסטנטין מלך יוון, בעצמו אלוף אולימפי שא רבע שנים קודם לכן, ברומא, זכה בזהב בשיט. האמת, די חבל שכבר אי אפשר לצלם אותו עם שחר צוברי שלנו.
רצים רבים נשאו את הלפיד ההוא בטוקיו, אבל הבחירה של נושא הלפיד האחרון היתה מצמררת. זה היה יושינורי סאקאי, תלמיד מכללה ואלוף ריצה ב 400 מטר, שנולד ליד הירושימה ב 6 באוגוסט 1945 - יום הטלת פצצת האטום הראשונה. לפיד השלום הוצת על ידי צעיר שניצל מגו רלם של 180 אלף אחרים, שנהרגו על ידי פצצה אחת. להיות ספורטאי ישראלי באולימפיאדה זו חתי כת כפיות טובה מצידנו, העם היושב בציון עם רגל עצבנית שמרקדת ללא שליטה מרוב שהיא ממתינה למדליה. בין אולימפיאדה לאולימפיאדה זוכים הענפים האלה להתעניינות ציבורית שולית ולכיסוי תק שורתי שלא הולם שנים ארוכות ועבודת פרך של ממש מצד הספורטאים. תבדקו את עצמכם, אם אתם זוכרים באמת אפילו שם אחד של ספורטאית בנבחרת ההתעמלות האמנותית הנהדרת של ישראל. אבל את שמות שחקני הספסל בהפועל באר שבע כולם מכירים.
בינתיים הצצתי קצת במה שעשו הישראלים בטוקיו ,'64 ומצאתי שבריצת 800 מטר, אחד בשם עמוס גלעד, עובד דואר מהפועל ראשל"צ, הפסיק לרוץ אחרי 600 מטר. תכף אבדוק מה נגמר שם.