אברי גלעד שם לב
חזרתנו המלאה להר הבית לא תתרחש בכוח, רק בשלום. וזה לא יקרה בדור שלנו
"להתגרות באלימות הערבית כדי לבסס איזושהי ריבונות בהר הבית זה מעשה מסוכן, חמור ומיותר"
הר הבית ממשיך לחמם את הרוחות. הרטוריקה הגזענית של חברי הכנסת הערבים, שאומרים "הר הבית רק למוסלמים" ומוסיפים "מעולם לא היה במקום הזה מקדש יהודי", מגעילה אותי פיזית, ויוצרת בליבי ספק עמוק אם ניתן לשלב ער בים מכחישי היסטוריה יהודית בשלטון. מי שמכחיש את הקשר שלנו למקום, זומם לנתקנו ממנו ומיישם את תוכנית "המלחמה על הנרטיב", שמנהלים אויבינו בגלוי ובששון, בשקרים וברמייה.
מה לעשות שכתביהם הקדומים של המוסלמים מכירים בקשר של עם ישראל להר הבית, למקדש, לירושלים. גם בכ תבים עתיקים וגם בחדשים מהמאה הקודמת יש כבוד לקשר של היהודים להר. ואז יש רגע שזה התהפך, לפני כ 20 שנה, ומערכת עזת מצח מנסה מאז למחוק כל זכר יהודי מירוש לים כחלק מהמאבק הלאומי בנו. הם טוענים, למשל, שבית המקדש היה בכלל איפשהו בסעודיה, או שדוד ושלמה אכן בנו את המקדש, אבל היו מוסלמים. 1,500 שנה לפני תחילת האסלאם. אכן, חזו את הנולד.
אני חושב שהיחס של המוסלמים להר הבית מנשל אותם מוסרית מזכויותיהם במקום הקדוש הזה, שבו האדם צריך להרגיש את אפסותו מול האל, לא לומר "הכל שלי, רק אני", אלא לכבד כל מאמין, בוודאי מי שמאמין בדת שהיא אמה של הדת שלו, ומוחמד אביה. ההרס שהם זורעים בשרידי המקדש, ובמיוחד באורוות שלמה, עובר בשקט בעולם העקום שבו אנ חנו חיים, בכייה לנצח.
ולמרות כל אלה, ההתעקשות לעלות להר ולשיר התקווה ולהתפלל לא נאה בעיניי. למדנו שהמוסלמים יודעים להוציא מתוכם את המירע שבהם כשנוגעים "להם" באל אקצא. אם היינו במצב של יכולת להתמודד עם פרעות פנימיות ביעי לות ובנוקשות, ניחא. אבל ראינו מה קורה, כמה נהרגים וכמה נשרף עד שמשתלטים, זמנית. לכן להתגרות באלימות הערבית כדי לאתגר את הממשלה, או כדי לבסס איזושהי ריבונות בהר הבית, זה מעשה מסוכן, חמור ומיותר.
חזרתנו המלאה להר הבית לא תתרחש בכוח. רק בשלום. וזה לא יקרה בדור שלנו. זכינו לחזור אל הכותל, זה יותר ממה שהיה לנו 2,000 שנה. לרצות הכל כאן ועכשיו זאת לא תכונה יהודית. עד שזה יקרה, נשמור על חיינו כמה שאפשר. ולמי שעולה להר כדי להטריל את הממשלה, נאמר: טרילילי טר ללה, המטריל בהר הוא המטורלל.
להורג
בחורה בת ,18 עידה אלחמודי שמה, התאהבה בשכן שלה. לרוע מזלה זה קרה בסוריה. המשפחה לא זרמה עם הרגשות של הבת, הם ייעדו אותה לבן דודה, אבל היא לא הסכימה להינשא לו. אז מובן ש"כבוד המשפחה" נפגע פגיעה קשה, איך ילכו למכולת? איך יכילו את מבטי השכנים? מה עושים?
הפתרון הטוב ביותר שחשבה עליו משפחת אלחמודי היה כיתת יורים. 11 אנשים, כולל אבא של עידה, כיוונו את נשקם אל הבת הסוררת וירו בבת אחת, כשהיא זועקת לאמה שתציל אותה. לא עזר לה.
כבודה של משפחת אלחמודי ניצל, לפחות בעיני עצמה. למהדורות החדשות כאן הסיפור בקושי הגיע, אני מניח שתחת הסיווג של "הכלה תרבותית". לא שופטים חברה אחרת על מנהגיה השבטיים. רוח הזמן.
העניין הוא שגם כאן, ולא בחברה הערבית, הוצאות להורג הפכו להיות מקובלות. אמנם המוצאים/ות להורג ממשיכים באיזשהו אופן לחיות אחרי כיתת היורים, אבל רק מבחינת מטאבולית. הנשמה מחוסלת. לא ניכנס לשמות, כי אז יתחיל הדיון אם בצדק או שלא בצדק, אבל מי שבוחן את המרחב הציבורי הישראלי רואה שבכל שבוע מוּצא פה מישהו להורג.
זה מתחיל בשמועות או בקדימון לתחקיר עיתונאי. מהש נייה הראשונה, הבנאדם מחוסל. ואז מתפרסם התחקיר עצמו, וכיתת היורים הציבורית מסתערת על הקורבן בצרורות מנשק אוטומטי. ויש תחושת הקלה, כמו למשפחה בסוריה, שהנה בַֹּער הרע מקרבנו. רק שאף אחד לא עוצר לרגע לשאול אם באמת זה נכון, ואם התחקיר אמיתי, ואולי צריך סקנד אופיניין על הסיפור, ותחקיר על התחקיר, ונשימה עמוקה עד שמחליטים לחסל. כי לחסל זה קל, לתקן זה בלתי אפשרי.
הדוגמה הכי טובה כרגע היא אולה קרבצ'נקו, א"ק מסיפור זדורוב. היא דוגמה טובה, כי תיקה נסגר מחוסר אשמה. זכה וזכאית. היה עליה תחקיר מחורר, והציבור רץ לארון והוציא משם את רובה ההוצאות להורג, ובלי לחשוב, ועל סמך חש דות תפורים בחוט גס, פשוט חיסל אותה. ובסוף, מה מתברר? שהיא הקורבן, ושהיא מתמודדת נפש, שנאנסה על ידי "בן זוג" שהתעלל בה, ולא, היא לא רצחה את תאיר ז"ל.
אז בל נצקצק על ההוצאה להורג בסוריה. גם אנחנו מוציאים להורג, בשיטות יותר עדכניות אבל לא פחות אכזריות, ולא בטוח שהוצאה להורג, שאחריה הקורבן נשאר חי, עדיפה על זאת שבסופה יש גופה.
בר מצווה
לא עובר כמעט יום שבו איזה נער בר מצווה אומלל מזמין את כל החברים לאולם מהודר מדי כדי לחגוג איתו את הגיעו למצוות, אף אחד לא מגיע, ופוסטים בהולים של אנשים טובים מזעיקים את האזרחים בעלי הלב החם, שלא יכולים לראות נער בצערו. בתוך חצי שעה האולם מלא חוגגים, שרוקדים ושרים עם הנער הזנוח. הסיפור כמובן מגיע מייד למהדורות החדשות, ולכולם יש תחושה שאיזה יופי של עם אנחנו, לא משאירים אף אחד לבד.
השבוע יצא לי לדבר עם נער כזה, שזרים הגיעו למלא את האולם שלו, כשחבריו נשארו בבית. שאלתי אותו איך הרגיש, והוא אמר ביושר: באסה. כמה חברים ומשפחה היו מספיקים לי לגמרי.
רק הרגע סיימנו את זמן הקורונה, שבו הצטמצמו האירו עים ל 20 מקסימום, וכולם דיווחו איזה כיף היה. היה כיף כי האירוע לא נמדד במספר האנשים שבאו, אלא בחמימות הקשר עם מי שכן באו. ופתאום לא צריך אולם, אפשר רק חצר או פארק, וזה שמח, כי החשובים באו. שימור ההבנה הזאת הכרחי כדי למנוע כל כך הרבה אירועים של תקוות גדולות ואכזבה מרה.
תרחיש "הקיץ של אביה" הוא סיוט של כל הורה. הוא משקף לנו מול הפרצוף את הסבל שהילדים שלנו חווים, חלילה, כל יום בבית הספר. אבל לא בטוח שמסיבה ענקית היא פתרון למצוקה חברתית. למקרה כזה דרוש טיפול מע מיק, יומיומי. אי אפשר לפתור דחייה מתמשכת בערב אחד מוגזם, פלוס סרטון של סלבס מברכים. אם המון זרים מגיעים לאירוע, אבל הילדים בכיתה לא מדברים עם החתן או הכלה ביום שאחרי - מה עשינו פה? מילאנו את החור בלב בחתיכה של סליים עם נצנצים.
האנשים שבאים לשמח באירועים שלא צלחו הם אנשים טו בים ממש. וזה גם כיף לשמח, לרקוד, לשתות משהו, להעלות לרשתות. מעשה טוב, ששכרו בצדו. אבל אני, אם זרים היו מגיעים למסיבה שלי במקום החברים, הייתי מתבאס. הייתי מרגיש הכי בודד בעולם, כי אמנם כל ישראל חברים, אבל מי האנשים האלה בכלל?
אז מה לעשות? לא לחכות לבר מצווה או לבת מצווה. לעודד את הילדים שלכם להזמין היום את הילד הכי פחות מקובל בכיתה. לכו תדעו, אולי הוא ממש אחלה בנאדם, אולי הוא אילון מאסק הבא.