אהבה, נוסטלגיה, כאב

התאונה קטעה את החלום האולימפי שלי כספורטאית, אבל הרגשות רק התעצמו

של אהבה לספורט, ודוהר בזכות אופי הישגי. במשך שנים את משקיעה את הגוף, הנפש והזמן כדי להגיע לפודיום במשחקים האולימפיים. אם הצלחת - הקרדיט למדינת ישראל, בדמות "הבאתי מדליה". ואם לא, לכי תסבירי לתקשורת, שמדביקה לך את הכותרת נכשל/ה, שיש לך שלל מדליות מתחרויות בינלאומיות אחרות עם אותם המתחרים בדיוק. להן לא קוראים אולימפיאדה, "רק" אליפות אירופה או אליפות העולם.

יש עוצמה במשחקים אולימפיים, שרק מי שנכחו בהם והריחו מקרוב את זיעת הספורטאים, בכו איתם על הפודיום או חשו דקירה בלב כשהם פספסו את הרגע שלמענו הקריבו את הנעורים, יכולים להבין. "פעם בארבע שנים אתה מרגיש שייך", אמר לי פעם אחד מספורטאינו הבכירים. הסבר פשוט לעובדה שאנשים מסוגנו קוראים את מוספי הספורט מהסוף.

מעבר לרוח הספורט, שהיא חלק מהדנ"א שלי, התמונה של מדינות העולם מתאחדות לאירוע חיובי אחד, מסירה ממני כל גרם של ציניות והופכת אותי לשוחרת שלום. במשך שבועיים וחצי של קרבות ספורטיביים בין מדינות אני מהופנטת מהאוניברסליות ומהסיפורים האישיים של יותר מ־11 אלף ספורטאים, ומאמינה שאולי, אולי יהיה אפשר להביא יום אחד את השלום העולמי בתיווכו של הדיפלומט הגדול מכולם - הספורט האולימפי. דקה אחרי טקס הנעילה, המציאות מכה בי, עד שהפנטזיה תצוף שוב בעוד ארבע שנים.

את הסיסמה האולימפית "גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר", גם מגיפה מרושעת לא תצליח לנצח. דבר אחד טוב הקורונה כן עשתה למשחקים: בגלל הנחיות הריחוק, הזוכים יענדו לראשונה את המדליה לעצמם. לטעמי, אין אדם שראוי יותר להעניק להם את המדליה על הישגיהם. מערכת היחסים שלי עם המשחקים האולימפיים היא מהמורכבות בחיי. מכירים את התחושה הזאת, שאתם פוגשים ברחוב דמות עוצמתית מהעבר, שגורמת לעולם לעצור מלכת ומעוררת בכם את כל קשת הרגשות - אהבה, משיכה, נוסטלגיה וכאב? כך אני מרגישה אחת לארבע שנים. חמש, במקרה של טוקיו.

בגיל 14 נחשפתי לענף הקליעה. ירי ברובה, לא בחץ וקשת, 20 שנה אני מבהירה את זה לסובבים. התאהבתי בענף האולימפי הייחודי, שסחף את חיי לשעות ארוכות של אימונים בנבחרת ישראל ולאינספור תחרויות בארץ ובעולם. שנים של השקעה, שכללו רגעים שלימדו אותי על בשרי את העוצמה של שנייה אחת, שמכריעה בין הישג בינלאומי לבין משבר אישי. כך היה בשנייה שבה נפצעתי בתאונת דרכים, ששלחה אותי עם צוואר שבור למחלקה הנוירוכירורגית באיכילוב, במקום למשחקים האולימפיים בלונדון ,2012 שבהם הייתי חלק מהסגל האולימפי המורחב.

סירבתי לוותר על השתתפותי באולימפיאדה ההיא, ולמרות שנטרקה בפניי הדלת להגיע אליה כספורטאית, פרצתי חלון והסתערתי עליה כעיתונאית. זכיתי לסקר את החברים שלי, שאיתם עברתי מסעות רבים. בזמן שרובם התבדחו שעברתי לצד של התקשורת הביקורתית, בברנז'ה טענו שמעולם לא הפסקתי לחבק את הספורטאים. את ריו 2016 פרשנתי באולפנים בחודש התשיעי להריוני, כשאת השידור האחרון כבר ליוו צירי לידה מאתגרים. בכל זאת, על אולימפיאדה לא מוותרים.

טקס הפתיחה של המשחקים בטוקיו, היום, מעלה בי שוב את המחשבות, שלא עוזבות אותי גם שנים אחרי. להיות ספורטאי בענף אולימפי בישראל זה לא דבר נוצץ או מתגמל כלכלית. כל מי שבוחר במסע הזה מונע מלהבה