טוסו, חברים, טוסו

תמונות של תורים ארוכים בנתב"ג. אנשים נוסעים לחו"ל, לא כי מישהו חלילה חולה, לא עסקים, פשוט לחופשה. הווריאנטים שכבר כאן, ואלה שעושים דרכם, לא מרתיעים אותם. הם מוכנים לשלם מאות שקלים על בדיקות קורונה פרטיות ולהסתכן בבידוד, ובלבד שיוכלו לשבור את השגרה ולנוח. קל לכעוס עליהם. באיזו זכות אנשים לוקחים סיכון ומסכנים אחרים? האם נופש הוא סיבה חשובה מספיק? מי שלא נוסע זועם, הממשלה מחפשת דרכים להשאיר אנשים בארץ, האופוזי ציה זועקת "מחדל נתב"ג". ורק פרט אחד נשכח: הציבור הישראלי רווי, עייף ומותש, ומבחינת רבים חופשה היא לא מותרות אלא צורך בסיסי.

למי שחי בישראל, אלו היו 18 חודשים בלתי נתפסים: קורונה, ארבע מערכות בחירות ומלחמה. רצף בלתי פוסק של אירועים, שכל אחד מהם בנפרד די בו כדי לערער בודדים וחברה. סגרים וממ"דים ולחצים כלכליים וילדים מחוץ למסגרות וחשש קיומי אמיתי שמטו את הקרקע מתחת לרגליים, ויצרו תחושה של חוסר ביטחון ואי ודאות.

מבדיקה שערכה הסתדרות הרוקחים, עולה כי בשנה האחרונה חלה עלייה של כ 25 אחוזים בצריכת תרופות נוגדות דיכאון. עלייה מש מעותית חלה גם בצריכת כדורי שינה במרשם רופא. מנהלי מרפאות בריאות הנפש דיווחו על עלייה חדה בפניות לטיפול נפשי של ילדים ומתבגרים. שיעור המטופלים בשירותי בריאות הנפש במגזר הציבורי

קפץ בעשרות אחוזים.

נכון, הקורונה לא פגעה רק בישראל. בכל העולם אנשים התמודדו עם הנגיף. אבל הצירוף של קורונה וסגרים, אי יציבות שלטונית ומ לחמה שבה מתעוררים באמצע הלילה מאזעקה ורצים לחדר המדרגות עם הילדים, הוא ייחודי לישראל. גרנו בניו יורק בשיא המגיפה. בכל יום מתו יותר מאלף איש, העיר היתה משותקת, דממת מוות ריחפה באוויר. אבל גם אז מותר היה לצאת להסתובב עם המשפחה, ללכת בפא רק ולרכוב בו על אופניים. לא נעלו אותך בבית עם ילדים, זום ופחד.

הישראלים נחנקו. ומשהוסר האיום הקיומי, הם צריכים אוויר. זה טבעי ונורמלי. הם רוצים לפצות את עצמם ואת ילדיהם על התקופה הקשה שעברו יחד, לחוות תחושה אחרת. רבים ודאי היו עושים זאת בארץ, לולא מחירי המלונות הגבוהים. אז נוסעים לחו"ל. לא הורגים אף אחד, לא גונבים, לא גוזלים. בסך הכל עולים על טיסה, נוחתים, הולכים לבריכה ולים ואוכלים סופלאקי. מניחים מאחור, ולו לרגע, את החרדות והלחצים, צוברים כוחות וממלאים מצברים.

חונכנו שצריך לשאת בנטל ולא להישבר בקלות. עם קטן מוקף אויבים וגיבושי סיירות וחומה ומגדל והר טרשים קירח - זאת המורשת שלנו, אלו אבני הדרך. אבל די, באמת, התבגרנו מאז. הפנמנו שיש נפש, ולדאוג לה ולתת לה דרור זה לא פינוק ולא יהירות - אלא חובה.