הנוגדן של יולי
יולי אדלשטיין זיהה שהתגובה מהשטח בליכוד למהלך שלו אינה עוינת הוא מציע "תרופה" מהירה למצב הנוכחי, שבו הממשלה הנוכחית היא פרוזדור שמוביל לחדר של יאיר לפיד
ליכודניקים מהשטח טלפנו השבוע ליולי אדלשטיין כדי לחזק אותו. "אנחנו איתך באש ובמים. רוץ", אמרו לו. והיו גם רבים שטלפנו ואמרו, "אוהבים אותך. תו מכים בך. אבל ביבי מנהיג הליכוד, בינתיים. אל תרוץ נגדו". אדלשטיין החליט "ללכת על זה". עצם העובדה שהתקשורת עוסקת בו בהקשר של בנימין נתניהו היא חלק מהסיבה שהוא עושה את זה.
בכירי הליכוד לא רצים לתקוף את אדלשטיין. היחיד שעשה זאת היה ח"כ שלמה קרעי. התחושה היא שתקף בשליחות נתניהו. קריאת התיגר על יו"ר המפלגה מעלה את השאלה על האופציות שעומדות היום בפני הליכוד. לא רק למה נתניהו? אלא גם למה הליכוד?
יש מעט ממשלות שעשו כל כך הרבה שגיאות בזמן כל כך קצר כמו ממשלת בנט לפיד; אולי היא הממשלה הראשונה שהספק הטעויות שלה בתחום מדיניות החוץ והביטחון, כמו גם במדיניות הפנים, כולל הטיפול במ גיפה, כל כך גדול.
אצל אהוד אולמרט הנפילה הבלתי מחושבת התר חשה אל תוך החור השחור של מלחמת לבנון השנייה. המלחמה גררה שבירה של מנהיגותו. לפחות הוא זכה בבחירות והביא נעליים מהבית שהתאימו לו. נפתלי בנט ממשיך לדשדש בנעליים הגדולות של נתניהו, ולכן אינו מתקדם ולא זז לשום מקום.
בנט העניק בלעדיות ליאיר לפיד במדיניות החוץ, וכ תוצאה מזה הסתבכו ונפגעו קשות יחסי ישראל עם סין. קלקול היחסים עם רוסיה זו עבודה של כל הצמרת. הכל מתוך חישובים של התרפסות דוחה בפני הממשל הדמו קרטי בוושינגטון. אבו מאזן זוכה לפריחה ולגיטימציה.
ההשקעות של נתניהו כנגד מדינות מערב אירופה האנטי ישראליות, וכאיזון למדיניות אמריקנית שלא ניתן לסמוך עליה - יורדות במהירות לטמיון. ראו פרשת המשבר חסר התקדים ביחסים עם פולין, משוגה מטופ שת שכולה מבית היוצר של לפיד. והגרוע ביותר: אחד הפרשנים הבכירים, לא מאוהדי נתניהו בלשון המעטה, מדווח מפי בכיר במעמקי מערכת הביטחון שנכשלו המאמצים להשיג תיאום הערכות ועמדות בין ישראל לממשל האמריקני בנושא איראן. ישראל וארה"ב בכלל לא באותו עמוד בספר, כפי שאומרים האמריקנים.
אין תוכן לאמירה האמריקנית שאם לא חוזרים לה סכם הגרעין, "יימצאו דרכים אחרות" לטיפול בגרעין האיראני. על פעולה צבאית אין מה לדבר. כל זה רק מאשר את מה שניתן היה להסיק לגבי ממשל ביידן מההתחלה, ובוודאי מאז התבוסה הנוראה באפגניסטן.
הצעד האחרון של שר הביטחון בני גנץ ביוזמת צה"ל, מעמיד את בנט, שקד וסער כנהגים שגופם נזרק ימינה בשעה שהרכב פונה חזק שמאלה: ההחלטה לאפשר לע שרת אלפים פועלים עזתים להיכנס לישראל וליהנות משוק העבודה וההכנסה המקומי, פירושה הענקת ניצחון לחמאס. חכמי הביטחון חושבים שעקפו את חמאס ויגיעו אל התושבים מעל ראשי סינוואר והנייה; למעשה, מנהיגי חמאס, יחד עם מוחמד דף, יכולים להתגאות בפני נתיני הטרור שלהם: גם פגענו באויב והיכינו בו עם הטילים שלנו, וגם קיבלנו מהאויב פרס של הטבות עבורכם.
כל זאת פירושו כמעט מובן מאליו: הליכוד, שמגייס את תמיכת מלח הארץ, שנתמך על ידי אותו חלק בצי בור שמהווה את חוט השדרה של החברה הישראלית, הוא אולי היחיד שיכול להציע הנהגה לאומית שתוכל להתמודד עם הבעיות והאתגרים של ישראל.
הטיעון לטובת נתניהו ממשיך להיות מהתחום הבסי סי: משק האנרגיה של ישראל הוא אי בודד של יציבות באספקה ובמחירים נמוכים בתוך אוקיינוס סוער של עליית מחירי גז ודלק מטורפת, פי חמישה מישראל באירופה ובארה"ב. הפסקות חשמל ממושכות מתר חשות לא רק בלבנון, אלא גם בסין הגדולה ובארצות אירופה המתקדמות.
למומחים יש הסבר אחד למצבה האיתן של ישראל: פיתוח מאגרי הגז ומתווה הגז. הפרויקט הגדול עורר תיעוב בקרב פרשנים אנינים ופוליטיקאים אליטיסטים, שהשפיעו על שופטי בג"ץ עד כדי כך שאלה כמעט טרפדו את המתווה. ההישג הנוכחי רשום, כן, אין מה לעשות, על שמו של נתניהו )ושל יובל שטייניץ(; איש מלבדו במערכת הפוליטית לא היה מסוגל לדחוף את הממותה הביורוקרטית הזאת דרך קוף המחט. השבוע אמר ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, כי איראן רחוקה מנשק גרעיני. גם המאבק ארוך השנים נגד הגרעין האיראני הוא קרן שאותה מבזבזת הממשלה הנוכחית.
אלא שמול נתניהו עומד סעיף חדש במגילת העצ מאות: חרם עליו. לפי מיטב שיפוטו של יולי אדלשטיין, אחרי הקדנציה הקצרה של בנט תבוא הקדנציה של ראש ממשלת שמאל, יאיר לפיד. אם לפיד מושך את השנתיים שלו ללא אירועים "קטקליזמיים", אסוניים, השמאל באמת יכול להתחזק בקלפי ולפתוח עידן חדש.
אדלשטיין מציע את עצמו כתרופה מונעת לממשלת לפיד. הוא מרגיש שהתגובה מהשטח למהלך שלו אינה עוינת כפי שהיה כאשר גדעון סער אתגר את נתניהו. המהלך שלו אמור לזרז את הפריימריז. הקייס שלו הוא שבנט יוצר מצב שאנשים יכולים לחיות איתו כי אין לו מפלגה ואין לו בוחרים, הוא פרוזדור שמוביל לחדר של לפיד; אז ישתנה הכל.
אדלשטיין למעשה לא חלוק על נתניהו. הוא רק הציג לו בשיחות ביניהם את המצב האובייקטיבי: באפריל