חידושים והמצאות

עבדכם הנאמן נרשם לחוג פילאטיס. חכו עם הדאחקות עד שתבינו באיזה גאדג'ט עתידני הצטיידתי במקביל

החודש התחדשתי

בחוג חדש - פילאטיס )גברים, תמחקו את החיוך המזלזל שלכם. הייתם מתים להיות גמישים כמוני(. רוב חבריי, שלהם עדיין לא גיליתי על החוג החדש )סתם כי לא יצא, כמובן(, עסוקים בענפי ספורט אג רסיביים כמו אופניים, ריצה, עליות מתח, הרמת משקולות, טיפוס הרים, טריאתלון, איש הברזל או אשכי הפלדה. גם אני יכולתי בלי בעיה לרכוב מדי יום לחרמון ברוורס ולחזור בה ליכה על הידיים, אבל אלה הפעילויות של האתמול. היום מה שהולך זה דווקא טשטוש ההבדלים בין המינים והתחברות לצד העדין והגמיש באישיות שלך, כמו בפילאטיס.

יש גברים שלמרות שאינם אופים מקצועיים נדלקו על אפיית עוגות ולחם. יש כאלה שרוקדים בלהקת בת שבע, יש מי שהתחיל לסרוג בשעות הפנאי, ויש גם שמועות על גברים פורצי דרך ממש, שהתחילו ליהנות מהסדרה "אמילי בפריז".

לפילאטיס אין הזוהר של ספורט האקסטרים. בניגוד לחב רים שמעלים תמונה שלהם לאינסטגרם עם הכיתוב "סיימתי איירון מן בשש שעות", נדיר למצוא מישהו שמסיים חוג פי לאטיס ומשוויץ עם הטקסט "הזזתי קצת את הירכיים עם כדור בין הברכיים". לענף הזה אין כוכבים כמו מסי ורונאלדו, שגורמים לילדים לחלום להיות פילאטיסיים מקצוענים כשהם יהיו גדולים. אף אחד לא לקח את הילד שלו במסגרת טיול בר מצווה לראות חוג פילאטיס בברצלונה, אין חולצות עם מספרים וסמלים של האמירויות שנות נות לך תחושה שאתה חלק ממשהו גדול, אין שופט על המגרש כי אין מגרש, והנוכחים לא עוסקים במקצוע של האמא של המדריכה. אין גם שירי עידוד בסגנון "אל אל החוג במתנ"ס כרמיאל" או "הו הא זו לא בדיחה - לדבורה יש מתיחה".

המשתתפים גם לא מסתובבים עם גאדג'טים יוקרתיים כמו שעונים מפונפנים שמודדים כמה קילומטרים דיוושת ובאיזו זווית היתה העלייה, וגם אם אתה יוצא מהחוג צולע וב קושי עומד על הרגליים, המשפט "הרג אותי הפילאטיס, עשיתי שם תנועה לא זהירה בטירוף", לא נשמע טוב ליד מישהו שסיים 150 קילומטר באופניים פלוס שלושה קילומטר שחייה.

בניגוד למה שאני זוכר

משיעורי התעמ לות בבית הספר, שבהם הבנות היו באות במכנסי אתא כחולים מכותנה עם גומייה, המתאמנות בפילאטיס של היום מגיעות בבגדים ממותגים, מתוחים ויפים. בתור מי שמגיע לשיעורים בטרנינג דהוי מהתקופה שבה ראש אינדיאני עוד היה מותג לוהט, עדיין יש לי מקום להשתפר.

בחדר פילאטיס טיפוסי מפוזרות כמה מיטות, שבמבט ראשון מזכירות חדר חקירות של ארגון ביון אכזרי או מתקן אינק וויזיציה מהימים היפים בספרד, שבהם נהגו למתוח ולהאריך אנשים. המיטות מחליקות קדימה ואחורה עם קפיצים ומאפ שרות למתאמן לשפר את הגמישות בעזרת רצועות לידיים, מוט עץ, כדורים, ועוד.

ההימצאות בחדר, שעד עתה היה מורכב רק מנשים, מחייבת אותי להיערכות אחרת. ראשית, המדריכה כבר מורגלת לפ נות לקבוצה כ"בנות", אם כי בתור אחד שחי כבר הרבה שנים עם אישה ושלוש בנות בבית, גם אני מדבר לעיתים בלשון נקבה. מצד שני, אני מוצא שלא חשוב כמה אני מחובר לצד הנשי שלי, בתור הזכר היחיד בשיעור לא נעים לך להתפדלע או להגיד שקשה לך, גם אם אחרי חמש דקות אתה מרגיש שהטחול עומד לפרוץ לך החוצה מהבטן.

מבחינת הקבוצה, הכלל הראשון שנתבקשתי להפנים הוא שהן לא סובלות מתאמנים שמתנשפים בקול גדול, בנוסח המקובל בחדרי כושר. כך שעם כל הכבוד לפעילות הלא קלה על המכשירים, אני משקיע את מרב המאמצים שלי במהלך השיעורים בניסיון לא להוציא קולות לא רצוניים מהפה, או גרוע מכך, ממקומות אחרים בגוף, שהיו מתאימים אולי לשי רות מילואים לצד 30 גברים במחנה נפח, אבל לא לשיעור לצד נשים מנומסות.

נראה כמה אצליח להתמיד שם.

השבוע

גם התחדשתי בגאדג׳ט, כשרכשתי במיטב כספי 150) דולר( זוג משקפיים שהם פרי שיתוף פעולה של פייסבוק ושל חברת ריי באן, המכונים ריי באן סטוריז. את פייסבוק אין צורך להציג, בטח לא שבוע אחרי שנותקנו לערב שלם מהם, מווטסאפ ומאינסטגרם וזכינו בתמורה להחליף כמה מילים עם הילדים שהרימו את הראש מהטלפון לכמה שעות.

פייסבוק גם הוכתרה לאחרונה לרשע החדש של העולם, זה שכל הממשלות חולמות לפרק ולהחליש כדי שיפסיק לסכסך בין קבוצות אתניות ולשלוט לנו ברגשות.

על ריי באן לא שמעתי דברים רעים, אבל אולי זה בגלל שאני לא מסתובב בסניפים של אופטיקה הלפרין. בכל מקרה מדובר בחברת משקפי שמש ותיקה, הזכורה לנו מהתקופה שבה טייסים או מי שרצו שיחשבו שהם טייסים התחמשו במשקפיים שלה. כנראה גם שם הבינו שאת החלום להיות טייס מסוקס החליף החלום להיות הייטקיסט חנון, והלכו על שיתוף פעולה דיגיטלי עם פייסבוק.

השת״פ בין החברות הוליד משקפיים תמימים למראה, שמא פשרים לצלם סטורי מנקודת המבט של מרכיב המשקפיים בווידאו של 30 שניות, כולל סאונד, וגם לצלם תמונות סטי לס. מפאת החדירה לפרטיותו של הזולת נדלקת בזמן צילום הווידאו נורה קטנטנה, שאמורה ליידע את המצולם שהוא הפך לשחקן בסטורי. כשמצלמים תמונת סטילס, המשקפיים משמיעים צליל המדמה קליק של מצלמה, אם כי הוא מושמע בווליום של התעטשות של יתוש אילם.

המשקפיים כוללים גם את האפשרות לתת למכשיר פקו דות בסגנון ״היי פייסבוק, צלם לי וידאו״ - אבל רק באנגלית, לפחות עד שתהיה גרסה מקומית שתבין עברית וגם תחליף את ה"היי" ב"נו". התמונות והסרטים נשמרים על המשקפיים, ואפשר להעביר אותם לטלפון הנייד באמצעות אפליקציה, וממנו לשלוח אותם בווטסאפ או להעלות סטורי לרשתות החברתיות, מה שגם מאפשר לך להשוויץ בפני העולם שיש לך משקפיים מגניבים ושאתה לא מצלם עם סלולרי רגיל כמו כל דודה מפתח תקווה.

להזכירכם, זה לא הניסיון הראשון לשווק משקפיים חכמים לשוק. גוגל ניסתה את זה לפני כמה שנים, קראה להם "גוגל גלאס", אבל התברר שהמשקפיים לא מספיק חכמים כדי לחזות שהם יהיו כישלון חרוץ. העובדה שהמשקפיים מצלמים אותך ללא ידיעתך לא התקבלה יפה, והמשתמשים הראשונים שרכשו את הצעצוע אף כונו בבוז על ידי המתנגדים "גלאס הולס".

מכיוון שישראל

עדיין לא נכללת במדינות שבהן האפליקציה של המשקפיים החדשים נתמכת, נאלצתי להשתמש בתחבולות אינסופיות כדי להיות חכם יותר מהמ שקפיים ולגרום להם לחשוב שהם בארץ אחרת. אחרי שהעניין הזה הסתדר, התחלתי לנצל את היתרון הטכנולוגי העצום של המשקפיים - לצלם בזמן ששתי הידיים שלך פנויות לשי מושים אחרים.

אתה יכול לבשל ולצלם את התהליך בזמן שאתה חותך בצל בשתי הידיים, לתעד את עצמך בחנות בגדים או בסופר פארם בזמן שידיך נעות בין הקולבים ולשתף את האישה, כדי שתוכל להדריך אותך מה בדיוק לבחור מבין עשרות המוצרים שנראים לך בדיוק אותו הדבר. אם הלכת בגפך לאירוע חברתי, אתה יכול לשדר לה את התמונות כדי שתע זור לך להיזכר איך בדיוק קוראים לכל האנ שים האלה שאתה אמור להכיר אבל שכחת את שמם, וזאת בזמן שהידיים שלך פנויות ללחיצות ידיים ולצ'פחות עם אותם אנשים.

כדי שהתמונה לא תזוז מהר מדי מצד לצד, מצאתי את עצמי מסובב את הראש באיטיות חשודה למדי. כל מי שמכיר אותי חשב שקרה לי משהו, או ששתיתי יותר מדי. בעיה נוספת היא שכאשר אתה מצלם אנשים, ראוי שתגיד להם את זה מראש. העובדה שנדלק לך אור קטן על המשקפיים )שצריך משקפיים אמיתיים כדי לראות אותו( לא ממש פוטרת אותך מאחריות.

מארק צוקרברג טוען באחד מסרטי התדמית של המשקפיים, שהנורה הקטנה מיידעת את הסביבה יותר מאשר כשאתה מצלם מישהו בטלפון ללא ידיעתו. בעיניי זה קצת קריפי. בתקופה שבה פייסבוק מואשמת בענייני חדירה לפרטיות, לא בטוח שמה שיתרום לתדמית הציבורית שלה הוא השקה של מצלמה חודרנית, שמאפשרת לכל אחד להיות גשש בלש.

השיא שלי עד כה היה צילום תוך כדי הופעה שלי עם תי סלם. ניגנתי לי עם שתי ידיים וצילמתי, תוך שאני מסתכל על חבריי לבמה ועל הקהל, או מציץ על הקלידים כדי לראות מה אני עושה. זו בהחלט נקודת מבט ייחודית.

במחשבה לאחור, אני קצת מצטער שבימיה הראשונים של הלהקה עדיין לא פיתחו עבורי ברז עם מצלמה. אבל עם כל החן שיש במוצר החדש, ואחרי שבועיים עם מצלמת המש קפיים הטרנדית, לא ברור לי על מה בדיוק עבדו המדענים של פייסבוק כל כך קשה. אולי אני אבין אחרי שאנסה לצלם את עצמי במהלך שיעור פילאטיס.

איור: טל לזר