אתה יכול לברוח מישראל אבל לא תוכל להתחבא באמריקה הנשיאקנדיהציתלבבות ג'ימי הנדריקס הצית את רון מיברג מתי התאהבה ישראל באמריקה? מסע תרבותי אל מעבר למותגים
בהתחלה, פיתחו חלקים חשובים בחברה היש ראלית אהבת מולדת לרוסיה. ישראל קטנה ויבשה - אז! ואילו רוסיה ענקית וחובקת כל. לא רק הוולגה אלא גם ערבות הדנייפר, החוצה את אוקראינה, נחשבו לחלק מהחבילה הרוסית הקומוניסטית. אדמת אוקראינה, פרשי בודיוני.
ואז, בתהליך די מהיר, שרוליק הקטן חיפש חיבוק מה קאובוי האמריקני. יש ויכוח מי הנשיא שהעביר רגשית את התרבות הישראלית לצימוד אמריקני. רון מיברג טען במייל ששלח מהבית שאותו מכר זה עתה במיין, שזה היה תחת הנשיא ג'ימי קרטר. ברגע שהוא העלה את הנקודה, הבנתי שיש צדק בכך שמנהיגים מעניקים תנופה לתהליך, גם כזה שאינו מדיני או אסטרטגי. זה קרה במידה רבה עם עלייתו של ג'ון קנדי לנשיאות, לאחר שניצח במערכת בחירות דרמטית בנובמבר .1960
יגאל רביד זוכר כילד את אביו, "וולט מנטש", איש העולם, יוצא לרחוב, חוזר עם גיליון של מגזין "טיים", ומניח אותו על השולחן בדירתם התל אביבית. "הוא התחיל לבכות. זאת היתה הפעם הראשונה, אולי היחידה, שראיתי אותו עם דמעות. הוא לא היה גבר שמחצין רג שות, וכאן ראיתי שיורדות לו דמעות", הוא סיפר בשיחת טלפון מביתו בלוס אנג'לס. זה היה מייד לאחר רצח קנדי.
סרט אכזבה
הקשר הישראלי לאמריקה נמצא הרבה מעבר ליחסים מדיניים, ביטחוניים או טכנולוגיים. יש בו הרבה אשליה והתמכרות. אפשר להתפלסף על מקורות הדינמיקה הת רבותית שיצרה את היחסים האלה. אבל המעקב אחריה, אחרי ההתפתחות שלה, הוא מרתק ומפתיע. אלה היו יחסים של משיכה דחייה יותר מאהבה. לפני לא מעט שנים שמעתי מהלל טרייסטר, חוקר קולנוע שבעצ מו עבר משבר זהות אישי עמוק ביותר, כיצד התקבל סרט ארץ ישראלי, שהופק עוד לפני קום המדינה ונקרא "דמעת הנחמה הגדולה", בקרב אוהדי היישוב היהודי בלוס אנג'לס. הסרט צולם בבית הספר במשמר העמק ותיאר ילדה ניצולת שואה שמתקבלת על ידי קבוצה בקיבוץ. מי שחשב שהסרט ימכור את העניין הציוני, את הקיבוץ, ואת המדינה שבדרך לידידים יהודים ולא יהודים באמריקה - התאכזב. אלה הגיבו בהסתייגות לסרט וראו בו, אולי מהרהורי ליבם, תעמולה קומוניסטית.
נורמן פודהורץ, כשביקר בישראל כאיש צעיר בת חילת שנות ה ,50 לא אהב את מה שראה כאן. מיותר לציין שברבות השנים הפך פודהורץ, מהאינטלקטואלים המשפיעים באמריקה במשך עשרות שנים, לתומך יש ראל נלהב. כששאלו אותו במסיבה ירושלמית מה לע שות בנוגע ל"שמרנות בישראל", נורמן לא היסס לרגע. "דברו ציונות, דברו ציונות!" הוא אמר בעברית במבטא יהודי אמריקני.
בדרך כלל חושבים "אקסודוס". ההפקה הקולנועית האדירה שיצאה למסכים ב 1960 ויצרה גל תנופה תע מולתי לטובת הציונות. התנופה הזאת החזיקה מעמד כעשור בלבד. "אקסודוס", בבימויו של אוטו פרמינג'ר האגדי, היה מיצוי של תהליך פוליטי תרבותי שהחל עם קום המדינה.
את הפצצה הציונית הזאת הכינו דווקא יוצרים לי ברליים פרוגרסיביים. בעיקר דאלטון טראמבו, קומו ניסט, שכתב את האפוס הציוני האולטימטיבי. הסרט, אגב, אינו פשטני כפי שעשו ממנו; יש בו ביקורתיות שנראית היום גלויה לחלוטין: זו דמותה של האמריק נית הליברלית קיטי פרימונט )איב מארי סיינט( שרוצה להתנדב לטובת כל הטוב בעולם ובוחרת לאמץ נערה
פליטה יהודייה שנראית הכי ארית שאפשר, עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות. היא מוצאת אותה במחנה בקפריסין ומנסה לשכנע את הבלונדינית היהודייה הדנית, ששמה קארן האנסן, לבוא איתה לאמריקה.
פול ניומן תכול העיניים, שכבר היה מזוהה פוליטית כאיש אגף שמאל של המפלגה הדמוקרטית, גילם את דמות הגיבור הצבר, שרק השם שלו יכול היום לעשות חררה: ארי בן כנען. "אקסודוס" הוא בסופו של דבר תולדה של התפתחות נשכחת: בעת שקמה מדינת ישראל התנהלה מערכת בחירות בארה"ב, והמפלגה השמאלית ביותר, שהונהגה בידי הנרי וולאס, היתה גם הפרו־ציונית והפרו־ישראלית ביותר. היא נתמכה בידי הקומוניסטים, שקיבלו את ההנחיות מהקרמלין. התנופה הפרוגרסיבית הפרו־ציונית נמשכה עד "אקסודוס" ועד .1967
התהליך החל בסרט מעניין ביותר, "עושה הלהטים" בכיכובו של קירק דאגלס, משנת .1953 במחקר על יחסי הוליווד עם ישראל ("עושה הלהטים בגליל"), כותבים גיורא גודמן ממכללת כנרת וטוני שואו, כי "'עושה הלהטים' מייצג תקופה מיוחדת ביחסי הוליווד עם ישראל, תקופה שבה קבוצה של יוצרים פוליטיים פרוגרסיביים שמה לעצמה למטרה להשתמש בקולנוע כאמצעי להנגיש את האמריקנים לציונות. זו היתה ציונות שמאלית שנטועה בחיי הקיבוץ".
הצופה של היום לא מוצא שם הרבה אהדה לישראל קולטת הפליטים והניצולים בשנות ה־05. ניצול השואה נתפס כיצור מתוסבך, חולה בנשמתו, מאיים ונרדף בעת ובעונה אחת. מחנה העולים שבו נקלט האנס, אמן הליצנות, הקסמים והג'אגלינג, מזכיר משום מה מחנה ריכוז; מרפא ומזור לנשמתו של היהודי הנודד, הנרדף ובורח במולדתו, נמצא לבסוף רק בקיבוץ. גם "אקסודוס" ההרואי פיתח את המוטיב של ההתיישבות הכפרית בגליל, רצוי כמה שיותר קרוב לגבול, כסגולה לגאולת נפשו של היהודי.
אקסודוס, הערות הממשלה
הגישה הזאת עומדת בניגוד מוחלט לאמירה של עמוס קינן המנוח, כי גארי קופר השפיע על לוחמי תש"ח יותר מהרצל ומכל אבות היישוב והציונות. מהבחינה הזאת, פול ניומן הוא גיוס תש"ך של גארי קופר מודל תש"ח. הסרט יצא להפצה בקולנועים בדצמבר .1960 בתחילת '61 כתב ניומן לטדי קולק שהפך לידידו: "זה (הסרט) יהיה כמו הספר - לא בהכרח מדויק אבל תעמולה מצוינת".
הפקת "אקסודוס" הפכה לאירוע תרבותי־פוליטי מרכזי, שבהמשך קיבל ממדים של משבר מדיני־דיפלומטי־ביטחוני. במאמר אחר שלו, "מבצע אקסודוס", מפרט גיורא גודמן את גיוס החירום במחלקת ההסברה, כיצד להכווין את כתיבת הספר ואחר כך את התסריט על ידי הסופר ליאון יוריס. טיוטת הספר הגיעה לידי גורמים ישראליים בלוס אנג'לס, ואיש "ההסברה" משה לשם דיווח כי "יוריס קיבל מספר לא בלתי משמעותי של 'התיקונים' שהציע בפסקאות שבהן ביקש יוריס לפאר את תפקיד הארגון הפורש אצ"ל במלחמה נגד הבריטים ובמקביל - שחיקת דימוי ההגנה.
"הוא היה מוכן לקבל את דרישותיי כל פעם שפעולות ידועות של הרשויות היהודיות הוצגו באור די שלילי", דיווח לשם.
כשהתארגנו הצילומים נדרש שיתוף פעולה של הבריטים, שעדיין משלו בקפריסין. הנושא הגיע עד הלורד מאונטבאטן, שר ההגנה בממשלת בריטניה. הבריטים לחצו לשפר את תדמיתם לא פחות מהישראלים. בארץ עסקו בטיפול ובניסיונות עריכה וצנזורה כל השרים הבכירים בממשלה, כולל גולדה, פנחס ספיר, הרמטכ"ל ובן־גוריון עצמו.
המפיק והבמאי אוטו פרמינג'ר הפך את "אקסודוס" למאורע היסטורי בתולדות הוליווד כשגייס שני
תסריטאים שהיו מסמלי "הרשימה השחורה" של המקארתיזם. הוא סילק את ליאון יוריס ממשימת העיבוד של ספרו לתסריט, ובמקומו הביא את אלברט מלץ, מראשי הקומוניסטים באיגוד התסריטאים, שהתפרסם בעיקר כאחד מ"העשרה של הוליווד". מלץ כתב תסריט בלתי אפשרי ובמקומו הובא הפעם דלטון טרמאבו, שהשתכנע בנחיצות הפרויקט בגלל הגל האנטישמי בעולם. אבל הדבר הכי מפתיע הוא שערביי ישראל קיבלו בתחילה את ההפקה בזרועות פתוחות, כמובן תוך הבטחת תעסוקה ותשלומים מתאימים, אך בהמשך התקוממו נגד הצגתם בתסריט. מתברר ששום ממשל צבאי ושם דיכוי ציוני לא מנעו ממנהיגים בולטים, כמו יוסף חאמיס וסיף אדין זועבי, לתבוע במפגיע השמטת קטעים שבהם הוצגו הערבים בצורה שלילית. מכוניות ההפקה באזור נצרת וכפר כנה נרגמו באבנים. העניינים התחממו. הלובי הערבי האלים היה כרגיל הרבה יותר אפקטיבי מכל הישיבות שבהן ישבו זקני וזקנות ציון וזממו כיצד לצנזר את חלקו של האצ"ל במאבק ולהציג את הערבים כאויבי האנושות המתקדמת. הרוגז הערבי התחיל בעקבות פרסום ב"העולם הזה" של סצנות מתוך התסריט.
היו לילות בקווינס
בשנות ה־05 המאובקות, שכללו מתקפות ארבה והיאחזויות נח"ל, בלט כחלק מהנוף החלוצי הצמד אילקה ואביבה. לא היה דבר יותר כנעני, יותר שורשי, יותר רקום מדברי, קצבי ומחוספס מהצמד הזה. קול הבריטון של "מה יפים הלילות"... בליווי תיפוף על תוף מרים של אביבה בשמלת משכית, וקטעים שבהם הפליא אילקה לנגן בחליל העץ האגדי שלו.
דווקא הצמד הזה, שרוח ואדיות ליטפה את שפמו האדיר של הבריטון ואת שיערה הפזור של אשתו, התחיל את הקריירה שלו בניו יורק. זה נשמע כמעט כמו אחד מסרטי הז'אנר של אהבה אסורה בבריחה מהעיירה הקרתנית והמאיימת. אילקה, הוא הלל רווה, היה מבוגר מאביבה ב־21 שנים. הם נפגשו כשהיתה בת ,17 אפשר לעשות את החשבון. ואלה שנות ה־04, ערב מלחמת השחרור. היא בורחת מההורים, הם מתחתנים ונוסעים לאמריקה. כבר אז נראתה אמריקה כ"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". בכתבה ב"העולם הזה" דווח שהם הופיעו בניו יורק במועדון בשם "חביבי". הם חזרו 1951־ב ותוארו כזוג אמנים ישראלים מפורסמים. "הם שרו שירים ישראליים בפשטות", והקליטו תקליטים בארה"ב. הם "חזרו אמידים יותר", דווח. בסוף שנות ה־05 הם כבר היו פופולריים יותר מחודורוב ומתפוזי יפו.
הם לא היו לבד. שושנה דמארי, גאולה גיל, רן ונעמה עשו מסלול דומה. תופעות הכוכבות והקרנת הזוהר של תעשיית הסרטים ההוליוודית יצרו את השפעות העומק על החברה, מעבר למשרדים הממשלתיים שהיו רעבים לדולר האמריקני שבא יחד עם ציוד ההפקה והצילום. הציוד הזה, שהגיע עם הפקת אקסודוס, נשאר בישראל. הוא היווה את הבסיס להתפתחות תעשיית הקולנוע הישראלי המודרנית בשנות ה־06.
תיאורו של איש הרדיו והטלוויזיה יגאל רביד לגבי הנשיא קנדי, מספר את סיפור העומק החוויתי. להבדיל מקודמיו, טרומן ואייזנהאואר, שהיו דמויות מרוחקות של מעצמת־על עולמית, קנדי התחבר עם אפקט הכוכבות של הקולנוע ההוליוודי. היחס אליו לא היה רציונלי וקר. הכריזמה של הנשיא יפה התואר כבשה בלי קשר לעמדות שלו ולמעשיו בפועל. כל ילד בישראל ידע שקנדי ניצח במלחמת גוג ומגוג פוליטית את היריב השנוא, האנטי־טלוויזיוני, ריצ'רד ניקסון. על הירצחו של קנדי מותר היה להזיל דמעה.
ההתנקשות חפרה בתודעתו של רביד. יותר מההתמחות שלו בכל הקשור להתנקשות, מעניינת עצם ההתמכרות שלו לנושא. "אחותי, שהיא דוקטור לחינוך, אומרת שיש כאן עניין נפשי", אומר רביד. כמה עיתונאי עבר בכירים
רון מיברג: "גדלתי בעידן הפרנקופילי בתרבות הישראלית, אבל לא התחברתי לאדמו, נינו פרר או איך שקראו להם. יוסי בנאי, שנסונים ואקורדיון היו המרכז - ואנחנו רצינו גיטרות"
למדו את המקצוע באוניברסיטאות אמריקניות. רביד שייך לדור עיתונאים שכבר טופל בידי גופים אמריקניים, כולל מחלקת המדינה, וכמובן קרנות כאלה ואחרות. בעת לימודיו בארה"ב 1988־ב כתב עבודת מחקר על רצח קנדי. האמריקנים למדו מהישראלים של שנות ה־05: אז טופחו תסריטאים, שחקנים ובמאים בהוליווד על ידי דיפלומטים ופקידי ממשלה ישראלים; זה 35 שנה לפחות האמריקנים למדו לטפח גורמים ישראליים.
היום יושבות בלוס אנג'לס שלוש דיוות ישראליות מפוארות, שהשאירו את הקריירות שלהן מאחור כבר מזמן. אלו עליזה קאשי, גאולה גיל וחדווה עמרני. יגאל רביד חולם לכנס אותן יחד ולצלם עליהן את הטראש הקאמפי הזוהר בכל הזמנים.
שרוליק, ילד מאומץ
הגל האמריקני, שהפך לצונאמי תרבותי־פוליטי, החל אחרי תקופת אינקובציה שבה שלט הגל הפרנקופילי, בסוף שנות ה־05 ושנות ה־06. כולם היו פתאום שאנסוניירים, או בניו של מרסל מרסו ותלמידיהם של גודאר ורובר ברסון; ז'אן פול סארטר, סימון ואלבר קאמי עיכבו את פיליפ רות וסול בלו. הבזים של המיראז'ים אולי הדיחו את המיגים הסטליניסטים; אבל שארל דה גול לא היה תחרות לקנדי. צ'אטו החד, יואש צידון, ידע לנסח את סוד הצרפתיות שהישראלים רק קלטו במעומעם: ראש צרפתי על כתפיים מוסלמיות.
"גדלתי בעידן הפרנקופילי בתרבות הישראלית. אבל לא התחברתי לאדמו, נינו פרר או איך שקראו להם", כתב לי רון מיברג מהניכר, כשהוא מוקף במגדלי אריזות טרם עזיבתו את הבית שמכר. "יוסי בנאי, שאנסונים ואקורדיון היו המרכז, ואנחנו רצינו גיטרות. מתישהו ישראל גילתה את אמריקה - שווה לזכור שההמבורגר הראשון בישראל היה בריטי ולא אמריקני - ואז קם 'מוניטין' עם עליית הליכוד והיה אחורה פנה מסוים".
אז מה זה הגל הרוסי, הגל הפרנקופילי, הגל האמריקני? עכשיו אפשר אפילו לדבר על אדוות גלים גרמניות. אלו יחסים של אבא גדול עם ילד מאומץ שכבר גדל, אבל השמועות אומרות שהוא מוהל מים בדלק שהוא מוכר. הילד המאומץ זה אנחנו. אנחנו מכחישים את השמועות. אנחנו מאמצים את גישתו האירונית של אינטלקטואל שהיה פעם ראש מחלקת ההסברה: "מה זה מחלקת ההסברה באנגלית? דיפרטמנט אוף אקספלאניישן?!" אז אנחנו כל הזמן מסבירים להורים האמריקנים המאמצים. אנחנו לא הלבנים בדרום. אנחנו לא הבלגים בקונגו. אנחנו לא הנאצים בבוכוואלד. זה כשאנחנו לא מצטדקים. או מתנצלים. או מבקשים סליחה. או מתריעים נגד האנטישמיות.
"האמריקניות לא פרצה לחיי, היא התגנבה", מסביר מיברג. "ברובד הפשטני ביותר, כנער קסם לי הרעיון של וודסטוק, הווירטואוזיות של ג'ימי הנדריקס שאת 'אלקטריק ליידילנד' הנפלא שלו שמעתי עם צאתו באיחור קל. דילן תמיד היה ברקע". זה סוף שנות ה־06, תחילת שנות ה־07.
כעבור 20 שנה, השתתפנו בפרויקט של מוסף מיוחד בנושא אמריקה־ישראל, בעיתון "חדשות". הוא כתב את הכתבה המובילה שקראתי לה "התפסן בים השיבולים", ובה ראיין עיתונאי אמריקני בשם אל אלנברג ששהה בישראל. התובנות שלו משקפות את הזמן שעבר מאז אפריל ,1991 אבל המהות נשארה בתוקף: "ככל שאני נמצא כאן יותר זמן, אני משתכנע כי ישראל איננה מדינה מערבית אלא מזרח־תיכונית. ההשפעה היא שטחית וחיצונית", אמר אלנברג. מיברג העיר כי "אתה יכול לקרוא למזללה מק־דיוויד, לסיגריה ברודוויי או טיים, ולמועדון דאלאס - אבל ההמבורגר, הסיגריה והמוזיקה יהיו תמיד העתק חיוור של המקור". גם היום עומד מיברג בתוקף על דעתו שהישראלים לקחו את הדברים החיצוניים, ולא ירדו למהות הערכית של האמריקניות. "אנחנו ארוזים בבגדים אמריקניים, אך איננו נוגעים במהות", הוא כתב אז. היום אנחנו עטופים בשינויי שפה ובאופנות רדיקליות מטורפות, הלקוחות הישר מהקמפוס.
הוא נזכר, אולי בנוסטלגיה, ברגעי המהפך האישי שלו: "ג'ימי הנדריקס שר ומנגן דילן היה גיים צ'יינג'ר עבורי. צריך לזכור שרבים מהמוצרים התרבותיים האמריקניים לא הגיעו לישראל, או הגיעו באיחור ניכר או הושמדו בהדפסות ישראליות. סבי, שהיה איש העולם ונסע תכופות, קיבל ממני רשימת קניות מפורטת של אלבומים וספרים. איך ידעתי מה אני רוצה? מתחת לקולנוע מוגרבי היה קיוסק שהתעקש למכור גיליונות של הירחונים 'רולינגסטון' ו'קראודדי'. ידעתי מתי אלה מגיעים והתייצבתי בקיוסק. בשנים 1971-1970 היה שער ה'רולינגסטון' גלריה של הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון ושאר אבדות בנפש. התחושה היתה שהרוקנרול ימות לפני שאספיק להשתתף בו.
"אין לי הסברים מאלפים, אבל בגיל 16 הפסקתי לקרוא ספרים בעברית וקראתי אנגלית. הבנתי שאם ללמוד אז באמריקה, כנראה קולנוע, ורציתי להתכונן. הקריאה פתחה הבנה רחבה יותר של דרך החיים והאתוס האמריקניים, שהיה יותר מהג'ינס הנכון, קוז'ק בטלוויזיה ואימוץ לא בררני של סגנון אבל לא חיים".
מיברג, שחי בניכר האמריקני ומאס בישראל, מבוקש לאחרונה. עיתונאי ישראלי עם דרגות בכירות על הכתף ביקר אצלו זמן קצר לפני שיצרתי איתו קשר. הוא משתתף באיזה פרויקט תקשורתי גדול שאת מהותו איננו יודע. "אין ספק שלמוזיקה היה חלק מרכזי, אבל היתה מוזיקה שגררה אותך למרכז הדיון", כתב לי. "דילן, הלהקה, רוק דרומי, הדד, אוטיס רדינג, ארת'ה ואחרים - אלביס לא לקח אותנו לשם. באיזי ריידר וברסיסי חיים שהיום כמעט בלתי ניתנים למאכל אדם, נפתח צוהר נוסף ולו גם שקרי, אבל חיפשנו את השוליים כי שם לדעתנו הסתתרה אמריקה שעניינה אותנו... בעיקר לא ידענו את מילות השירים. אני זוכר מתנדבים שהעירו לי בקיבוץ שאני ממציא ורציתי למות מבושה".
גיחה של לאונרד כהן למלחמת יום הכיפורים, לילה במגורי בנות בשארם א־שייח' בבסיס חיל האוויר וסיורים במפקדות החזית, גוררים עד היום שובל של אזכורים, זיכרונות, כתבות וספרים; יותר מגדודי שריון שהושמדו יחד עם מרבית לוחמיהם באותן גזרות. אה, כן. "דה דיפרטמנט אוף אקספלאניישן".
הדודים והנייטיבז
כסגנו של אדם ברוך, מיברג התייצב בחוד החנית של האמריקניזציה שאותה הוביל "מוניטין". "זה היה שנתיים אחרי שגם בישראל היה קשה להתכחש לקליטות של מלון קליפורניה ,1976 ובמידה מסוימת חייב 'מוניטין' התנצלות על שלא השכיל להציב את הנושאים האמריקניים החשובים במרכז הדיון אלא נגרר לטובת הרייטינג לשוליים הרכים".
מיברג עומד על דעתו ש"החשיפה הגדולה לאמריקה היתה בקדנציה של ג'ימי קרטר, נשיא שישראל תיעבה במרץ למרות שבלעדיו לא היה שלום עם מצרים".
באותו גיליון 'חדשות' מאפריל ,'91 כתב מירון בנבנישתי ז"ל את האבחנות הפוליטיות שמובנות היום הרבה יותר: "האמת שלנו (חשובים הרבה יותר) קוראי האופ־אד של ה'ניו־יורק טיימס' ולא קוראי 'הארץ'; קהל השומעים המשמעותי שלנו מתכנס בטמפל בית שלום בבולטימור ובניינטי-סקונד-ווי. מה זה חוג משוב וחוג תגר לעומת ארוחת בוקר בברוקינגס אינסטיטוט? גם כשנגמרה שנת השבתון שלנו וחזרנו הנה, חיכינו בכיליון עיניים לביקור של האוורד מקרן וקסלר, בוב מקרן פורד וג'ייקוב מפרינדס־אוף־פיס־נאו. נורא חשוב מה הם חושבים על הפרויקט החדש שלנו, ושישתכנעו שהעמדה שלנו נכונה יותר מאשר השטויות של רחמים ואיציק".
כשהדברים נכתבו עוד אף אחד לא ידע מה זאת קרן וקסנר, כך שאפשר לסלוח למשכתב ולמגיהה. גם "הפרויקט החדש שלנו" כבר לא בדיוק שלום אלא השתלטות כוללת, כולל עולם המשפט.
"יהודי אמריקה הם לחלוטין חסרי כל גישה ביקורתית כלפי ישראל", אמר אורי אבנרי לעיתונאי יהודי־אמריקני שבא לאסוף חומר על הילידים. "היהודים האמריקנים מגלים סובלנות לתנאי חיים בישראל שאם היו נתקלים בהם בבית באמריקה, היו שולחים אותם אל הבריקדות". באיזו זכות? "יהודי אמריקה שילמו על ישראל. הם בנו אותה". זה נאמר .1972־ב
שלושה עיתונאים מרכזיים, רות בונדי, בעלה רפאל בשן וטומי לפיד, הזהירו את העיתונאי האמריקני שאורי אבנרי הוא אדם מסוכן. כך הסביר גם פרופ' שמעון שמיר: "הוא מנסה לדלל את הדת היהודית". 50 שנה אחרי, מחזיק בנו של טומי לפיד, שהוא שר החוץ ואולי גם יהיה ראש הממשלה, בעמדות גרועות יותר מאלה של אבנרי.
אבל היה משהו שאל אלנברג הבחין בו, כשיהודים אמריקנים עוד לא היו שיכורים מהעליונות המוסרית שלהם על הנייטיבז: "ישראל היא מדינה עם תרבות אך לא מתורבתת... אתה יודע כמה זה מופלא ונהדר שבמדינה שבה צעירים כה רבים מסתובבים ברחובות עם נשק אוטומטי אף אחד לא מתבצר על גג בית ויורה בעוברים ושבים בשל אהבה נכזבת? אתה מבין כי אם ילדים באמריקה היו מזוינים בתת־מקלע, אף אחד לא היה נשאר בחיים?"
קנדי התחבר עם אפקט הכוכבות של הקולנוע ההוליוודי. הכריזמה של הנשיא יפה התואר כבשה בלי קשר למעשיו בפועל. כל ילד בישראל ידע שקנדי ניצח במלחמת גוג ומגוג פוליטית את היריב השנוא, ריצ'רד ניקסון
פול ניומן תכול העיניים, שכבר היה מזוהה פוליטית כאיש אגף שמאל של המפלגה הדמוקרטית, גילם את דמות הגיבור הצבר, שרק השם שלו יכול היום לעשות חררה: ארי בן כנען