מדינה זה הרבה יותר מבית
בעיני רבים, תכלית המדינה היא קיום מקלט בטוח ליהודים נרדפים ותו לא ● נדמה כי אנו מצויים באובדן דרך אידיאולוגי, וזה הזמן לחדש את הסיפור הציוני וליצוק תוכן מחודש ליעדינו כעם
מדינת ישראל נכנסת לשנתה ה .75 היא עשירה ומש גשגת אבל גם מסוכסכת, ותקועה באובדן דרך. היא מתמודדת במאבק ביטחוני מורכב, המתגבר גם בזירת הפנים, ועם זאת מדמה עצמה למדינה מערבית נור מלית. המענה הביטחוני כשלעצמו, בצורתו הטכנית כהגנה על בסיס הקיום, הוא אולי הדבר היחיד שעליו יכולים יהודים ישראלים להסכים. אבל במבט ארוך טווח, עם ישראל אינו יכול להימלט מהחובה לברר את חלומותיו ולהחליט על חזונו ודרכו בארץ מולדתו.
מול גל הטרור שפרץ בחודש האחרון, הופעלו כוחות הביט חון במאמץ מוגבר ואפשרו לעם ישראל לחגוג את ימי הפסח. ראש הממשלה נפתלי בנט התגאה בפירות שנשאו המאמצים הביטחוניים, שאפשרו לעם ישראל להתמסר למיצוי ימי החג, בטיסות לחו"ל ובטיולים ברחבי הארץ.
ובכל זאת, לא רק בזה נבחנת מדינה ריבונית. ההתרחשויות בירושלים ובהר הבית הדגישו את המצוקה הישראלית. כוחות הביטחון יכולים לאפשר עוד יום של שקט, אולם מול היקף המרי הערבי - בירושלים, באום אל פחם וברהט, בשילוב איום החמאס מעזה - מדינת ישראל נראתה כמאבדת לא רק ממד של הרתעה בסיסית, אלא גם את סמלי ריבונותה. המאבק המ תגבר שאליו נדרשת המדינה, תובע מיהודים לברר מחדש מה בכלל הם מבקשים כאן? אם מבקשים הם חירות לאומית וריבו נות - ולא רק תנאים המאפשרים את מיצוי חופשת החג - הרי אין אפשרות לוותר על כבוד לאומי, במיוחד בכל הקשור למה שמתרחש בבירת ישראל.
דן מרון, פרופסור לספרות עברית של המאה ה ,20 ביטא בספרו "הרפיה לצורך נגיעה" את המצוקה הישראלית ציונית, בתסכולה ההולך וגובר, מול המאבק הקיומי הנראה כנמשך לאין קץ. וכך כתב: "גם ציפייתה של הציונות, שהרחקתם של היהודים מן החברות האירופיות וריכוזם במדינה משלהם יביאו להיעלמות האנטישמיות, לא התממשה. אפילו ביטחונה של הציונות שיהיה בידה לחלץ את העם היהודי מסכנות קיומיות, שהביא לאקטיביות קיומית יהודית חדשה, לא הגיע ואולי גם לא יגיע ליעד שקבע לעצמו. לפי שעה, התפתחותה ההיסטורית של הציונות והצלחתה בהשגת העצמאות היהודית המדינית, הביאו רק להחלפת סכנות קיומיות מסוג אחד, בסכנות קיומיות מסוג אחר" )עמ' .(63
אנטישמיות מודרנית
הרצל בחזונו ביקש מענה למצוקה היהודית, והאמין שרק אם ישכילו היהודים להתקבץ למדינה נורמלית, יצליחו להתקבל כעם בין העמים, כמדינת לאום בין מדינות הלאום, ובעיית האנ טישמיות תבוא לקיצה. אלא שלאחר יותר ממאה שנים, נראה כי קרה ממש ההפך. נוצרה אנטישמיות, שהיא במידה רבה חדשה ומתוחכמת, מוגנת בסוג של חיסון. לכאורה, לא עוד שנאה כנגד יהודים באשר הם יהודים, אלא רק ביקורת נגד מדינת ישראל והתנהלותה. בתוך כך, היא מופנית בצורה מחודשת גם נגד יהודי העולם, עד שהם באים מדי פעם בתלונות כלפי מדינת ישראל, אשר לטענתם במעשיה מסכנת אף אותם.
המהלך שהיה אמור להתהוות כמענה לאנטישמיות, מחולל אנטישמיות מסוג חדש. מבחינה זאת, טוען מרון, ממד זה של הפרוגרמה הציונית נקלע למבוי סתום.
בממד השני ביקשה הציונות מענה לעצם הגנת הקיום של יהודים, שלא חדלו לסבול מפרעות, מפוגרומים ומצרות אחרות. גם בממד זה מעלה מרון את ההרהור, המחולל בשנים האחרונות מצוקה וחרדה בקרב ישראלים רבים, שמא עם כל עצמאותה וכוחה הצבאי של מדינת ישראל, מה שבסך הכל השיגה הציונות אינו יותר מאשר החלפתה של בעיה קיומית מסוג אחד, כמו פו גרומים בקישינב, בבעיה קיומית מסוג אחר, כמו טרור ברחובות הערים בצל איום רקטי וגרעין איראני.
שתי טענותיו אלה של מרון מובילות את הבירור היש ראלי הציוני אל שאלת היסוד: לא רק איך ממשיכים להגן על הקיום היהודי בישראל, אלא בעיקר בשביל מה מבקשים היהודים להתקיים במדינה היהודית. אם תכלית קיומה מסת כמת בשאיפה למקלט בטוח, כפי שאכן יש המבקשים להציג כך את תכלית הציונות - כשאיפה פרגמטית ומרוסנת ללא יותר ממדרך כף רגל ליהודים נרדפים ובחסות מעצמות, בעי קר ארה"ב - אפשר לומר כי במאה השנים האחרונות הציונות אמנם הביאה הישגים ממשיים, בוודאי בהשוואה לגורל יהודי אירופה בימי השואה, אולם קיים סימן שאלה לגבי העתיד, מול האיומים הגוברים, בנוגע לשאלה אם ועד מתי יכולה התכלית הזו להמשיך להתממש.
לא מדינה רב לאומית
אלא שישנה אפשרות להצגה אחרת של כל תכלית המפעל הציוני. הוא כמובן צריך להעניק ליהודים קיום בטוח, אבל כפי שחזר בן גוריון והדגיש - אין זו התכלית. את מטרת הציונות חזר ותיאר במילים: "הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" )"במערכה" א', עמ' .(190 אכן, הביטחון בעבורו לא היה יותר מתנאי הכרחי, והיעד העיקרי אינו רק עצם הקיום. כאן ניצבת שאלת המוצא - מה באמת מבקשים היהודים בארץ המובטחת: מקלט בטוח, או גאולה ומולדת. תכליות אלה אינן בהכרח מנוגדות זו לזו, אבל במהותן הן תכליות שונות.
בהתעלמות ההנהגה הישראלית מהעמדת שאלה זו לבירור עכשווי, בהדחקת שאלת המהות, החברה הישראלית שוקעת באובדן דרך. ברמה הטקטית אובדן הדרך יכול להתבטא במח לוקת לגבי השאלה איך מגיעים אל היעד. ברמה האסטרטגית אובדן דרך מתבטא במחלוקת לגבי השאלה מהו היעד ולאן בכלל מבקשים להגיע.
בימים שקדמו להקמת המדינה שררה מחלוקת קשה בשאלת הדרך להשגת היעד. אבל היתה הסכמה רחבה על היעד ועל התכלית הנשגבת. כך היה במידה רבה גם בשני העשורים הרא שונים להקמת המדינה. מאז המחלוקת עברה אל שאלת היסוד, אל עצם שאלת התכלית למדינת ישראל, מדינה יהודית או עוד מדינה אזרחית מתוקנת כיתר מדינות המערב.
באותן שנים שבהן הסכימה החברה הישראלית על שאלת היעד, כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול": "יש הכרח לה צהיר במפורש, ישראל היא מדינה יהודית חד לאומית. העוב דה שחי בארץ מיעוט לאומי ערבי, אינה עושה אותה למדינה רב לאומית. ורק מחייבת אותה להעניק שוויון אזרחי... לערבים מדינות רבות, ליהודים אחת בלבד" )עמ' .(337
עם ישראל שרוי במצוקה בגלל חרדת אובדן הדרך, לא בגלל הטרור. חידוש הסיפור הציוני, הוא בימים אלה חובתה העליונה של ההנהגה הישראלית. דרושה כאן הנהגה שנוסף על כישורי ניהול, מחויבת קודם כל לשיעור קומה יהודי רוחני.
האם עם כל כוחה הצבאי של ישראל, מה שבסך הכל השיגה הציונות הוא החלפת בעיה קיומית מסוג אחד - כמו פוגרומים בקישינב - בבעיה קיומית אחרת, כמו טרור ברחובות או גרעין איראני?