שינוי כיוון
לרמטכ"ל הבא - ככל הנראה הרצי הלוי - ימתינו כתמיד התיקים הצבאיים בדמות איראן, הפלשתינים והמתיחות בגבולות אבל האתגר הגדול באמת יהיה שיקום אמון הציבור בצה"ל
בהרצי שלהי הקיץ, לפני חגי תשרי, עתיד שר הביטחון בני גנץ להודיע על זהותו של הרמטכ"ל הבא. אם לא תהיה הפת עה מרעישה, ימונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל המכהן, אלוף
הלוי, ויהפוך לראש המטה הכללי ה 23 של צה"ל. על הנייר ישנם שני מועמדים נוספים לתפקיד: אייל זמיר, שהיה סגן הרמטכ"ל הקודם; ויואל סטריק, שהיה בתפקידו האחרון מפקד זרוע היבשה. השניים, שנמצאים כעת בתקופת המתנה בוושינגטון, ירואיינו בידי שר הביטחון כמיטב המסורת, אולם גם להם ברור שהמינוי צפוי להיות של הלוי.
זמיר - קצין מרשים והגון - יפרוש בוודאי מצה"ל משלא ימונה )ואפשר לקוות שתימצא הדרך להשאירו בשירות הציבורי(. סט ריק עשוי לרצות להישאר כסגנו של הלוי, אבל לא בטוח שהשר והרמטכ"ל המיועד ירצו בו; נדמה שסיכוייו של המפקד הנוכחי של זרוע היבשה, תמיר ידעי, גדולים משלו להיות אחד משני סגני הרמטכ"ל הבא, לסירוגין עם אהרון חליוה, ראש אמ"ן.
מי שיכול היה לשדרג את תפקיד הסגן משמעותית הוא המפקד היוצא של חיל האוויר, עמיקם נורקין. ניסיונו העשיר - הפיקודי, המבצעי והניהולי - אמור להיות ברכה לכל ארגון, בוודאי לכזה שמתמודד עם אתגרים משמעותיים כמו צה"ל. אבל צריבת כהונתו של דן חלוץ כרמטכ"ל מסכלת עדיין כל מחשבה על קידום אנשי חיל האוויר לפיקוד על הצבא, וחבל; זה מעיד על קיבעון מחשבתי, וגם על חוסר התאמה למציאות הנוכחית: כל המבצעים האחרונים של צה"ל )וגם המלחמה באוקראינה( מלמדים כי הדומיננטיות של חיל האוויר תישמר גם בעתיד.
דרושה מנהיגות
הלוי צפוי לאתגרים גדולים פי כמה מאלה של כוכבי, שעיקרם דווקא אזרחי. זה קרה גם לכוכבי, שאבן הריחיים המשמעותית על כהונתו לא היתה הזירה הפלשתינית או הצפונית וגם לא איראן, אלא השילוש הבלתי קדוש של קורונה, ריבוי בחירות והיעדר ממשלה מתפקדת, שהובילו להיעדר תקציב.
גם אם יהיו להלוי ממשלה ותקציב יציבים )הימור קצת מסוכן בהינתן נתוני הפוליטיקה הישראלית(, הוא לא יימלט מעיסוק בסוגיות האזרחיות. הראשונה והחשובה שבהן היא אמון הציבור בצה"ל, שנמצא בירידה עקבית בשנים האחרונות. במדינה שבה הממלכתיות נמצאת תחת מתקפה תמידית - הדוגמה האחרונה היא המתקפה הארסית על ראש השב"כ, רונן בר, כולל הלבשתו במדי אס.אס - אמון הציבור הוא לא פחות מצורך קיומי, שבלעדיו יתקשה צה"ל לעמוד במשימותיו.
כוכבי סירב תחילה להכיר במשבר, וכשהכיר - התקשה לטפל בו. ליורשו לא תהיה פריבילגיה כזאת; זה יחייב אותו לא לברוח מעיסוק בערכים, ולהציב כשנדרש מראה בפני החברה הישראלית. בעידן שבו הקיטוב הפנימי גדל והמוטיבציה לשירות קטנה, אין לרמטכ"ל ברירה אחרת. אם הוא לא יאחז בקרני המשבר, המשבר ישטוף את צה"ל ואותו.
כוכבי אמנם פתר את משבר הפנסיות, אבל רק למראית עין: ציבורית תדמיתית, הוא מותיר את תפוח האדמה הלוהט הזה ליורשו. גרוע מכך, להלוי מצפה אתגר לא פשוט במאמץ לה שאיר את הטובים בשירות. בחודש שעבר נחשף ב"ישראל היום" הזינוק המסוכן במספרם של הרס"נים שמבקשים להשתחרר, ואם לא יימצא לכך פתרון - ימצא את עצמו צה"ל עם פחות קצינים טובים, לרבות במערכים הקריטיים. לצה"ל יש אמנם שלל הסב רים למשבר הזה, אבל כדי להתמודד איתו באמת - עליו להכיר במרכזי שבהם: מנהיגות )או ליתר דיוק, היעדרה(.
כתמיד, יידרש הרמטכ"ל לעסוק גם בענייני תקציב ובניין הכוח, ובמבנה הצבא ואופי השירות בו. ישראל מתקרבת במהירות לשאלה אם באמת נחוץ גיוס חובה, ומהי חובתם האזרחית של אלה שלא יתגייסו. גם כאן נדרשת קריאה ערכית ברורה, ואפשר שגם יצי רתיות מחשבתית. ייתכן שעל צה"ל לשוב ולאמץ את מודל קי צור השירות, בתמורה לפיצוי כספי למי שישרתו תקופות ארוכות יותר בתפקידים נדרשים )בעיקר לוחמה, טכנולוגיה ומודיעין(.
בצד המבצעי לא צפוי חדש תחת השמש. איראן תמשיך להיות המוקד, כאשר יידרש להשלים את התוכניות המבצעיות לתקיפת אתרי הגרעין שלה - למקרה שתחליט לפרוץ לפצצה, או ליום שבו יפוג הסכם הגרעין )אם ייחתם(. שלוחיה ימשיכו לאתגר את צה"ל בכל הגזרות והחזיתות ובשלל אמצעים, ויחייבו את המשך הפעילות ההתקפית החשאית והגלויה.
שינוי, אם יהיה, ייתכן באחת משתי חזיתות, שאותן מגדיר אמ"ן כ"קרנף אפור" - כזה שרואים אותו, אבל מתקשים להבין או לצפות את משמעויותיו. הזירה הפלשתינית עשויה להתהפך ביום שאחרי אבו מאזן, ולאו דווקא לטובה, וגם המצב הכאוטי בלבנון עלול לייצר תרחישים בעייתיים לישראל. על שני אלה אפשר להוסיף את הזירה הפנימית של ערביי ישראל שמאתגרת מאי פעם, ומחייבת גם את צה"ל למחשבה ולגיבוש תוכניות כדי לקדם השלכות פנימיות שעלולות להיות למערכה נגד אויב חיצוני.
מילים לחוד ומעשים לחוד
לכוכבי יש אמנם עוד שמונה חודשים עד שיוחלף, בינואר ,2023 אבל הוא כבר עסוק לגמרי ב legacy שלו. עדות לכך ניתנה השבוע בספר חדש, "המלחמה שלפני", שעוסק כהגדרתו בסיפור ההשתנות של צה"ל - בתהליכי בניין הכוח שהובילו הרמטכ"לים בעשורים האחרונים.
זה ספר חשוב, אבל קשה לחמוק מההקשרים סביבו. מחברו, תא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית, הוא ממקורביו של כוכבי, וקיבל ממנו דרגת תא"ל אישית. הוא גומל לו בדברי שבח והלל לתוכנית הרב שנתית "תנופה", הבייבי של כוכבי; את התוכנית הרב שנתית "גדעון" שהוביל קודמו, גדי איזנקוט, הוא דווקא מבקר, ומגדיל לעשות כשהוא קובע שבתחום האסטרטגיה של צה"ל ביחס לאויב היא לא הביאה בשורות.
לתר"ש "גדעון" אכן היו לא מעט בעיות. גם לתר"ש "תנופה" יש כאלה באופן טבעי. אבל הראייה החד צדדית של הדברים, במרכז שאמור לעודד חשיבה ביקורתית ובספר שממומן מתקציב הביטחון, היא לכל הפחות מתמיהה; העובדה שכוכבי קרא את הספר קודם לפרסומו )ולפי עדות מהימנה גם הכניס בו תיקונים( פוגמת בוודאי בערך המקצועי אקדמי האובייקטיבי שלו.
בדברי ההקדמה לספר, כותב כוכבי כי "הספר מהווה ביטוי לרוח של ביקורת עצמית ולמידה מעמיקה המצופה מדרגי הפיקוד הבכיר כחלק ממצוינות צבאית וכביטוי לאחריותנו לעיצוב צה"ל בהווה ובעתיד". מילים כדורבנות, שחבל שכוכבי לא יישם בקדנציה שלו; במקום זאת, הוא הרחיק והדחיק כל ביקורת, קידם וצ'יפר מקורבים, ונתן לאלופיו תחושה כללית של ניתוק.
זה חבל, משום שלכוכבי היה - ועדיין יש - פוטנציאל פי קודי ואינטלקטואלי יוצא דופן. כדאי להלוי ללמוד מטעויותיו, כדי להימנע מליפול לאותם הבורות. כמו כוכבי, גם הוא ייכנס ללשכת הרמטכ"ל עם הר של ציפיות על כתפיו ועם יכולת מו גבלת לממשן. טוב יעשה, לכן, אם יאחוז בארבע מילים שכתב כוכבי - ביקורת עצמית ולמידה מעמיקה - כי בהן נמצא המפתח להתמודדות עם כל האתגרים שצפויים לו כרמטכ"ל.
תגובת דובר צה"ל: "הספר 'המלחמה שלפני' נכתב על ידי מפקד מרכז דדו לאחר שקיבל את האישורים הנדרשים לכך בצה"ל וב משרד הביטחון. הספר מודפס על חשבון צה"ל. הכנסות המכירה, אם יהיו כאלה, יועברו למשרד הביטחון".
קשה לחמוק מההקשרים סביב הספר "המלחמה שלפני". מחברו, תא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית, ממקורבי כוכבי, קיבל ממנו דרגת תא"ל אישית וגומל לו בדברי שבח לתוכנית "תנופה"