זאת הטראומה שלי, ואני אצחק אם יבוא לי
"יש כאן הכרה בקיום המחתרות, עניין לא טריוויאלי שמקבל ביטוי בציון קרבות שבהם הן פעלו עצמאית. ויש גם את השלב שאחרי פירוק המחתרות - כולל פירוק הפלמ"ח, מה שלא עבר בקלות מבחינה פוליטית"
כאלוף לשעבר ששירת ברוב האזורים הללו, איך מרגיש להחזיק ביד תיק מפות כזה?
"מאוד מרגש למצוא דבר כזה. מעבר לעניין המקצועי בתיאורי הקרבות, מדובר בביטוי היסטורי חדש להתהוות של מדינת ישראל מכ"ט בנובמבר 1947 עד החתימה על הסכמי שביתת הנשק ב ,1949 דרך יום הכרזת המדינה והשלבים השונים של המלחמה".
המפות, שמתארות את הקרבות הראשונים, עוברות דרך כל שלביה של מלחמת העצמאות, כולל השלב המכריע של הקמת המדינה, פלישת צבאות ערב והשי נויים שחלו בעקבותיה באופן תפיסת המלחמה של צה"ל.
"אפשר לראות כאן גם השפעה של בן גוריון", אומר אלון, "למשל דרך החלטות תפיסתיות של הסתכלות קדימה או הבנתו שבאיזשהו שלב תיגמר 'מלחמת המי ליציות', ומקרבות בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית - יש להתכונן לפלישה של צבאות ערב.
"בהתחלה יש לקרבות מאפיינים מיליציוניים ומקו מיים, ורואים את זה היטב גם דרך המענה של צה"ל, למשל עם התגבורות הקטנות לכל יישוב שנלחם בנפ רד על חייו, שהיו תגבורות שבוצעו בשיטת השיירות. בשלב מסוים קרה משבר השיירות, הרבה בגלל אסון שיירת הל"ה בלילה שבין 15 ל 16 בינואר ,1948 וגם בהמשך, כשראו שלא מצליחים להעביר את השיירות ליעדים הרצויים, קרי היישובים הנצורים, וסופגים עוד ועוד אבידות קשות.
"במארס 1948 אפשר לראות את שינוי הגישה של ישראל ושל צה"ל ואת המעבר לגישה התקפית יותר. זה ניכר במבצע נחשון למשל, שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים, החל בלילה שבין 5 ל 6 באפריל ,1948 ומסמל את המפנה שחל במלחמה לטובת ישראל.
"במבצע הזה צה"ל עובר לאסטרטגיה שהיא לא רק הגנתית, אלא גם כזו של ריכוז כוח ושל מתקפות יזומות לצורך הגנת יעדים אופרטיביים. זהו המבצע הראשון בסדר גודל חטיבתי, שהיו בו אפילו מאפיינים על חטי בתיים. צה"ל אומר בעצם 'אוקיי, לא נילחם עכשיו רק על הכביש הספציפי הזה כדי שתוכל לעבור בו שיירה, אלא נארגן כוח על חטיבתי שיודע לתפוס שטח ומש לטים ולנהל קרבות בהקשר גדול יותר'.
"בהקשרים האלה, המפות הללו הן ממש אוצר בלום שנובע גם מההבנה של הטופוגרפיה והגיאוגרפיה, וגם בדיעבד, כשיש לנו כבר היכרות עם הקרבות של מלח מת העצמאות. עכשיו אפשר ללמוד דרכן על ההתהוות של סוגי הקרבות השונים, כמו גם על הקמת היחידות השונות ובעצם על בניית צה"ל.
"קח למשל את חטיבת יפתח. בהתחלה היא פועלת בצפון ואחר כך, בשלבים המתקדמים, עם ריכוזי המאמץ והפעילות העל חטיבתית, היא יורדת לדרום ולוקחת חלק בריכוז המאמץ מול הצבא המצרי ובפריצת המצור על הנגב. כך אפשר להבין את התפתחות המלחמה, את השינויים בסדרי הכוחות ובסופו של דבר גם איך הת עצבו גבולות המדינה".
קרבות גורליים
על ספר המפות כתובה הקדשה מלשכת סגן הרמטכ"ל, שבשנת 1953 היה משה דיין, אולם לא ברור אם הוצא תו בעותק אחד ומסירתו לידי בן גוריון היתה יוזמה של דיין עצמו, או אולי של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שאנשיה הפיקו ושרטטו את המפות.
"התיק הזה ניתן לבן גוריון ארבע או כמעט חמש שנים אחרי המלחמה", מסביר אלון, "ואני מניח שבאיזשהו שלב במחלקת היסטוריה עשו סדר והחליטו להקדיש לו את זה. יש כאן עבודת נמלים שלקחה יותר מיום אחד. בסוף, מפורטים כאן 1,500 קרבות שמשתרעים על יותר משנה. זו מלחמה גורלית עם 6,000 הרוגים, שעיצבה את המדינה ואת גבולותיה, אז אין ספק שמ דובר בעבודה ראויה".
באופן מפתיע בהתייחס לתקופה שבה הופקו המפות, אם כי בראייה היסטורית עכשווית באופן מתבקש לח לוטין, יש במפות התייחסות לאצ"ל וללח"י - שכידוע היו ארגונים שנויים במחלוקת ואף שנואים בעיני חל קים ביישוב היהודי בימים שלפני ואחרי קום המדינה.
"בהקשר למחתרות, אנחנו רואים במפות שני שלבים, ששניהם מתאימים לתפיסת הממלכתיות של בן גוריון", מסביר אלון.
"יש כאן גם הכרה בעצם קיומן של המחתרות, עניין לא טריוויאלי שמקבל ביטוי דרך ציון קרבות ואירו עים שבהם הן פעלו עצמאית, למשל בכיבוש יפו, ויש גם את השלב שאחרי פירוק המחתרות - כולל פירוק הפלמ"ח, מה שכידוע לא עבר בקלות מבחינה פוליטית, לצד קבלת אנשי הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י לכוח האחד והיחיד שמוקם, צה"ל.
"תפיסת הממלכתיות של בן גוריון אומרת שגמר נו פרק אחד, ומעכשיו יש נשק אחד. למעשה, המפות מתאימות לתפיסה של בן גוריון פעמיים, גם במובן של עצם קבלת הקיום של המחתרות, וגם במובן שהן הופ כות לחלק מצה"ל".
"להילחם בלי כלום מאחור"
לצד המלבנים המציינים ניצחונות והישגים, לא מעט מלבנים מראים קרבות או אירועים שהסתיימו בכישלון. "דיברנו למשל על שיירת הל"ה", אומר אלון, "אז בסוף זה אירוע שנגמר בכישלון גדול. המשימה לא הושגה ו 35 מטובי בנינו נהרגו. יש פה מאות קרבות כאלה ואחרים שהסתיימו לא כפי שהיו צריכים מבחינתנו, פשיטה שלא הצליחה, כיבוש שנהדף ועוד.
"עם זאת, בקריאה בין השורות ובין הסימנים הטקטיים, אפשר לראות איך צה"ל מתהווה מקרבות ומאירועים קטנים יותר לכוח גדול, שאומר 'אני לא מקצר קווים ואני זה שמגן על כל יישוב'. לאט לאט אתה רואה את ההתפתחות הזו, למשל דרך מפה של הקרבות בדרום והכניסה לאל עריש בסיני לקראת סוף המלחמה. שם, יגאל אלון מנהל מערכה שאפילו במונחים היום היא מאוד מרשימה בראייה של קרב רב זרועי, במיוחד כשהוא עושה את זה ממש יש מאין.
"אלון מפעיל יכולות של כוח יבשתי, פתיחת מנחתים,
אספקה מוטסת של נשק, תנועה לאום רשרש שהפכה לאילת בשני צירים עיקריים עם שני מאמצים עיקריים, ועוד. יש כאן התפתחות מאוד מרשימה ביכולות המב צעיות, וגם בתפיסה האופרטיבית.
"אפשר להבין מהמפות גם את ההסתכלות האס טרטגית של בן גוריון ברמה המדינית, שקושרת את בניין הכוח לגדול ומשמעותי יותר, לצד ההתנהלות של צמרת צה"ל, יגאל ידין ואחרים במטכ"ל, שמעצבים את התפיסה הזו למציאות ובונים כוח תוך כדי לחי מה. קח למשל את בניית חיל האוויר, שהורכב מכמה מטוסים בודדים וביצע תקיפה נגד הכוחות המצריים בגשר עד הלום.
"עוד דוגמה היא התבוננות במפה של אזור רמלה, שכחלק מההגנה או מהביסוס וההרחבה של הסרת האיום על תל אביב וגוש דן, יש בו קרוב ל 300 קרבות.
"מצירוף הקרבות הללו אפשר לראות איך האירו עים הטקטיים מתחברים לתמונה אסטרטגית של הסרת האיום מעל תל אביב וגוש דן, דרך הכיבוש של רמלה ולוד כחלק מהיציאה של צה"ל מהגנה להתקפה, ועד הרחבת פרוזדור ירושלים. יש כאן הרבה עצים שמהם אפשר להבין את היער.
"דבר נוסף הוא קרבות עשרת הימים, אותם ימי קרבות שבין 8 ל 18 ביולי ,1948 למעשה בין ההפוגה הראשונה להפוגה השנייה במלחמה. בקרבות הללו רואים במפות שלצה"ל יש הרבה יותר כוח, וזה קורה מתוך הבנה שא נחנו נלחמים בין הפסקות אש. פתאום מופיעים על המ פות הרבה יותר מלבנים ורואים שישראל מבינה שעליה לתפוס את היוזמה בצורה נרחבת יותר". רואים במפות ביטוי למתחים ולפוליטיקה בתהליך קבלת ההחלטות? הרי זה חלק מכל מלחמה.
"בהחלט היו מתחים ופוליטיקה, הרי אנחנו מכירים את הטענות הקשות על קיפוח, למשל במחסור בשלי חת כוחות הגנה ליישובים שלא היו בתנועה הפוליטית ה'נכונה'. מלחמה היא דבר מאוד אמוציונלי ואפילו בשיא הקרבות רואים את האמוציות והמתחים, אבל בסוף אני חושב - ואפשר לראות את זה גם במפות - שיש איזו התעלות מעל הדבר הזה והבנה כללית, מבן גוריון שמ עצב אסטרטגית את המלחמה ועד מפקד הכיתה בשטח, של מה לעשות ומה לא לעשות". מה למשל?
"למשל לוותר על כיבוש העיר העתיקה בירושלים, ומצד שני להשקיע השקעה אדירה בכיבוש הנגב, כולל הנעה של חטיבות מהצפון. זה נבע גם מרצון שיהיה שטח לעתיד, וגם מתוך הבנה שהצבא המצרי הוא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל בעת ההיא.
"אגב, חלק מההחלטות מצליחות וחלק לא. המלחמה מסתיימת הרי עם 'מותניים צרים' של המדינה באזור קלקיליה וכפר סבא או נתניה וטול כרם, אבל כן מצ ליחים לפתוח את הנגב ולהרחיב את פרוזדור ירושלים.
"גם את סיום המלחמה אפשר לראות במפות, כאשר בן גוריון מחליט להפסיק להתקדם ולכבוש עוד שטחים ועושה הכרעה מדינית של קביעת גבולות המדינה ובחי רה להפנות משאבים לעידוד ולקליטת עלייה.
"פן חשוב נוסף שנראה במפות הוא זה של הלוחמים והמפקדים בשטח. המח"טים במלחמת העצמאות הם עצ מאיים מאוד, וזה חלק מתפיסת האחריות של המפקדים. כל מ"מ יודע שהוא צריך לבצע את משימתו, והמח"טים ממש מעצבים את הגזרות והמרחבים - ובסוף קובעים את גבולות המדינה. להיות מח"ט במלחמה הזו היה חובה וזכות לעצב את המרחב שבו אתה פועל".
כשהוא מדבר על הלוחמים בשטח, ניכרת בפניו של אלון התרגשות. "אבי נלחם במלחמת העצמאות בכמה גזרות", הוא מספר, "ודיברנו על כך כשהייתי כבר מח"ט בצה"ל. הוא אמר לי 'אתם לא תבינו אף פעם מה זה להילחם כשמאחוריך אין כלום, פשוט כלום. אתם היום לוחמים בידיעה שיש חילוץ, עתודה... לנו לא היה כלום. אם מפסידים, התוקפים יכולים לרוץ קדימה באין מפריע. זו באמת היתה התחושה, של מלחמת קיום, מלחמת אין ברירה, מלחמה על הבית. זה כך גם בהיבט המדיני וגם בתחושה של הלוחמים בגזרות השונות. מהחלטה אס טרטגית של בן גוריון להכריז על הקמת המדינה, תוך כדי הבאה בחשבון של ההשלכות של זה בכל הרמות, עד התחושה של הלוחם או מפקד הכיתה בשטח". √
בעוד פוסט־טראומה שלאחר קרב היא נושא מדובר, הטראומה שעברו אלו שגדלו בהתנחלויות בגלי פיגועים, רוחשת מתחת לפני השטח ואינה מטופלת ● אירוע אמנותי בשיתוף קהל, שהתקיים השבוע בתקוע, מנסה לגעת בה בעדינות, להציף ולראות את הקושי ● "החיים בהתנחלויות בצל האינתיפאדות יצרו לא מעט רגעי 'כמעט יום הזיכרון' של אלה שנורו ולא נפגעו. כולם היו יכולים להיות חלק ממעגל השכול"
ראיתי עץ הזית ראיתי קוץ דרדר ראיתי תלתלית ותיל ואיך שהכל נשבר ואיך שלא מחכה לנו כלום פה במדבר
את המילים האלה שר חי אפיק, מוזיקאי ויוצר קוה לנוע, מול קהל גדול בערב סחוף רוחות, מוקדם יותר השבוע ביישובו תקוע. מאוחר יותר הוא יסביר שכאן, ב"שטחים", שום דבר הוא לא רק מה שהוא נראה: כל אבן היא גם גלעד, כל עץ זית הוא אירוע פוליטי. "זה לחיות בתוך טראומה. בסוף כל בית בשיר אני פונה לאשתי ואומר - איך אפשר לחיות כאן? בואי נלך. יש לי פנטזיה שאפשר לחיות במקום אחר חיים אחרים. בשיר אני מהגר מכאן, אבל מגלה שכלום לא השתה נה, כי הטראומה בתוכי. זאת החוויה הקיומית, וכל מי שחי בארץ הזאת יפגוש את המקום הזה. אבל פה יש אדמה ומשהו קדום ללא מילים, ולכאן אני שייך. עובדה - חזרתי".
אפיק, בן 39 ואב לארבעה, הוא אחד מהאמנים שהה שתתפו באירוע האמנותי "הדף", שהפיק מרכז האמה נים בתקוע בשיתוף מרכז חוסן בגוש עציון והמתנ"ס האזורי. זהו הסיפור של מי שגדל כילד ביהודה ושוה מרון, וסביבתם של מי שחי בהם היום.
אבל "הדף" הוא לא רק אירוע, הוא גלים ואדוות שרוחשים תמיד בישראל, ובאופן חריף יותר ביהודה ושומרון. באמצעות מרחבי האמנות השונים - איור, סאונד, ספוקן וורד, פיסול באדמה, סיפורים, מוזיקה, תיאטרון ותנועה - נגעו האמנים והקהל בחוויות, בתחושות ובזיכרונות, באלו החרותים בהם ובאלה שמפעפעים בשקט מתחת לפני האדמה. "זה לא הקול שמופיע בדרך כלל בתקשורת תחת הכותרת 'התה נחלויות', והקול הזה חשוב ומגיע לו מקום". יסבירו מפיקי המופע.
תרצו מזכרת מהפיגוע?
אפיק הוא אחד האמנים שחיים את חוויית החיים ביו"ש באופן מתמשך, ויוצרים סרטים ושירים מתוכה. לדבריו, החיים המורכבים האלה - על השמחה, השכול והסכנה שבהם - הם חוויה אישית וקולקטיבית כאחד. "המופע הזה מאפשר לאנשים להיפגש על רקע החה וויה הזו ולהגיד 'גם אתה?'. כולנו חולקים את אותו כאב, אותן חוויות, אותן בדיחות שחורות. החיים כילד בהתנחלות זאת חוויה קולקטיבית, כמו שהפגנה היא כזו, כמו שהלוויה היא כזו. כשיש פיגוע ביישוב - כל היישוב מרגיש את זה, ולכן גם העיבוד של החוויה צריך להיות יחד. הטראומות האלה גם מאחדות אותנו: יש כאן חיבור עמוק של מי שגדל במרחבים האלה".
בחוץ, על בטונדות דמה, כותבים המבקרים כתובות גרפיטי. נוסף על "יהודי לא מגרש יהודי" ו"אל תיתנו להם רובים" המוכרים, יש כאלה אישיות יותר, כואבות יותר, כמו "עוד מעט אהפוך לאנדרטה", או "לא רוצה להיות הבא בתור".
ממול - תפאורה של הפגנה עם קולות מתוך הפגה נות אמיתיות ממנעד רחב של תקופות מאתגרות: שתי האינתיפאדות, הסכמי אוסלו, הגירוש מגוש קטיף וגלי הטרור מאז ועד היום. סרטונים מראשית ההתיישבות מוקרנים על קיר מבנה תעשייה, דוכן של מזכרות מציע למכירה דובונים צמריריים עם רובה עוזי בהצלב, צמידים כתומים ואבנים בתיבות זכוכית.
עשרות אנשים מצטופפים בחדר. במרכזו כיסא, ועה ליו שעון חול. כל מי שרוצה יושב על הכיסא והופך את השעון, הקוצב לו שתי דקות שבהן הוא מספר על טראומה ביטחונית שהוא סוחב. העובדה שמי שנכנס לחדר לא ידע שזה מה שקורה בו, ושעדיין לכל אחד מהנוכחים יש סיפור זוועה של כמעט מוות או רצח של אדם קרוב, היא איומה.
והסיפורים נערמים: אחד מספר על שלושה פיגועי ירי שמהם ניצל בנס, שבשניים מהם הילדים שלו היו איתו; שני על מחסום אבנים בלילה חשוך בכביש שומם, ועל אמא עם תינוק שהתחבאו בסלעים לצד הדרך אחרי שהמכונית שלהם התהפכה במחסום; מישהי מספרת על היתקלות עם מחבלים פנים אל פנים בטיול משפחתי; שנייה על השותפה שלה לדירת בנות שירות, שהיתה חוזרת בגיל 19 מפיגועים עם מדים ספוגי דם.
החדר הזה, שבעצם אין בו "מעשה אמנותי" בהגדרה אלא רק פלטפורמה, הוא החזק ביותר במתחם האירוע. אנשים שנכנסו אליו מחויכים וקצת ציניים, יוצאים
תחיה גודינגר:
"המערכת המתנחלית לא נתנה מקום לכאב לפרוץ לתוכה. מצד שני, היה חוסר לגיטימציה ציבורית. הציבור בישראל כאילו אמר לנו 'זבש"כם. באתם לגור כאן - תאכלו אותה'"