קולה של אמא

בשנת 2009 ערך המשורר יורם ורטה (יחד עם ירון דוד) את האנתולוגיה "תום ותהום: תפילת הקדיש בספרות העברית". כעת, ספר שיריו השישי של ורטה, "אוי מאמא", המוקדש כולו לפרידה שירית מאמו של המשורר, מעניק לקוראים מעין "ספר קדיש יתום" אישי־ציבורי - שירים פרטיים המוקדשים לאמו שלו ורק לה, ובד בבד מעניקים קול כללי לאבל של בן על אמו.

במקרה של ורטה מדובר בעדה צמח, חוקרת ספרות, מסאית ומתרגמת, שהלכה לעולמה ,2005־ב אך בראש ובראשונה מדובר באמא.

בכך, ספר זה מתייצב לצד "ספרי קדיש יתום" נוספים שראו אור בשנים האחרונות, המציעים פרידה שירית כללית מאם פרטית, כמו "ערש" של אורית גידלי (הקיבוץ המאוחד, ,)2015 ו"ויהי ערב, ויהי תהו" של מיה טבת־דיין (פרדס, .)2015

השער הפותח את הספר החדש כולל בתוכו שירי בית חולים מימי גסיסת האם, ונוכחותה בתוכם מורגשת בעוצמה לא רק במילים של המשורר אלא גם באוסף של ציטוטים ישירים מפיה: "מילים אחרונות" שלה עצמה. המוטו לספר לקוח מאותן "מילים אחרונות", והוא מעביר מייד את סגנונה הייחודי ואת ניחוח ההומור הדק שלה: "ָמה ַאָתּה כּוֵֹתב ָשׁם / ַבִּפְּנָקס ַהְמֻּגָשּׁם ֶשְׁלָּך? / ְמאוֹד לֹא ֵאֵלַגְנִטי / ַהִפְּנָקס".

קולה ואופייה של האם שבים ועולים ביתר שאת, בעיקר בכותרות השירים: " ֲא ִני ַמ ְר ִגּ י ָשׁ ה ֶשׁלֹּא ִתּ ְהֶיה עוֹ דִשׁ ְג ָרה" או "ַאָתּה ָצִריְך ְלַהְתִחיל ַהכֹּל ֵמָחָד,שׁ ְכּמוֹ נַֹח, ֶשָׁכּמ וְֹך לֹא ָהָיה ַצִדּ יק ָגּדוֹ ל",אך לעיתים ורטה אף מציב את דברי אמו כשירים שלמים בפני עצמם: "ָכּל ַהַלְּיָלה ָר ִאי ִתי ִמ ְשׁ ָפּ ִטים / ְפ ָראז וֹת ע וְֹבר וֹ ת מוִּלי ְוֶנֱעָלמוֹת / ִעְנָיִנים לֹא ֲחשׁוִּבים לֹאְק שׁוִּרים/ָכּ לֶאָחדָקר וֹ ןְלַעְצמ /וֹ ָנ ִעים ִבּ ְמ ִהיר וּ ת ַעל אוֹ ת וַֹפּ ס. / לֹא ָיכְֹל ִתּי ְל ַה ְפ ִסיק ִל ְקרֹא / ִלְפנוֹת בֶֹּקר ָקָראִתי ָלָאחוֹת / ְוֶהְרֵאיִתי ָלהּ ָמה קוֶֹרה / ִהיא ס וְֹבָבה ַכְּפ וֹתּ ר ְוֶזה ִנְפַסק. / ַא ָתּה יוֵֹד ַע ָכּ אן ֵהם ֶבֱּא ֶמת / י וֹ ְד ִעים ַלֲע וֹשׂ ת ַה כֹּל".

השער הראשון בספר נחתם במות האם, והשיר האחרון בו, "כי־תל־כי", מגדיל לעשות ומפרק, לצד המוות, את השפה עצמה (תהליך התפרקות דומה ניתן למצוא במחזור הגסיסה של ט. כרמי: "שירים (והדמיות) בעל כרחי"): "לֹא ֶאְק / ַרע / לֹא ֶאְכ / תֹּב / ְולֹא ַאְפ / ִשׁיר // לֹא ֶאְכ / בֹּשׁ / לֹא ֶאְשׁ / בֹּר / ְולֹא ֶאְח / תֹּם // ֶאְכ / סֹף". בווירטואוזיות רבה מעמיד ורטה את סופי הפעלים כמילים עצמאיות, המעידות כאלף עדים על המוות וכוחו.

לאחר מות האם, שאר הספר כולל שירים שממחישים את היעדרה: " ֶה ָעָפר ְכּ ָבר ִכּ ָסּ ה / וּ ְמק וֹ ְננ וֹ ת לֹא ָבּ א וּ / ָנָשׂ א ִתי ֵעיַני ֶאל ָהֵרי ְירוָּשַׁלִים / וְּמק וְֹננוֹת לֹא ָבּאוּ / ָהַפְכִתּי ָפַּני ְוָרִאיִתיָקָהלָקָטן/ִחִכּ יִתיע וֹ דֶרַגע/וְּבִליְבֵּרָרהָנָשׂ אִתי ִקיָנה / אוֹ יָמאָמא / ֵאיְך ֶזה ֶשֲׁאִני ָתִּמיד ְמַאֵחר ְוַאְתּ ַמְקִדּיָמה". השירים מנכיחים את ההיעדר דווקא באמצעות חלומות, דמיונות וזיכרונות הקשורים בה, פרי תודעה מתגעגעת של בן שנותר לבד.

כך למשל בשיר "תכנית אם", מעין זרם תודעה שוטף ומשתולל על התבגרות, שהוא אולי שיר הפרידה היפה והעדין ביותר בספר: "ֵמעוָֹלם לֹא ִהְשִׁאיָרה אוִֹתי ְלַבִדּי ַבַּבִּית ַרק ִכּי ָהְיָתה ְצִריָכה ָלֵצאת ָתִּמיד ִהְתַכְּוָּנה ְלַהֲעִניק ִלי ֶשַׁפע ְפַּנאי ְלַמְחָשׁבוֹ תִמְתָאְרכ וֹ ת ְלַהְמָצָאה ֶשֶׁאְלַמד ַעלְבָּשִׂריַהִמְּתַקֶשּׁ הֶאתָהעֶֹנגַהָגּ ד וֹ לִלְהי וֹ תָיִחידִבְּלִתּ י ֻמְפָרע.ָשִׁניםָחְלפ וַּמֵהרְבַּהְצָלָחהֲאָבלָלַמְדִתּ יעֶֹנגַאֵחר ֶשָׁהַלְך ְוָגַדל לֹא ְלרוָּחהּ ִהְכִעיס אוָֹתהּ ֶשֲׁחֵברוּת ֶנֶעְשָׂתה ְיָקָרה ִלייוֵֹתרְויוֵֹתרֻמְפָקר ִכְּנָּתהא וִֹתי ִמְדָּבִרים ֶשֵׁהַטְחִתּי ָבּהּ ַבֲּחָזָרה נ וְֹספ וּ ְגָּוִנים ַמְפ ִתּי ִעים ַלַנַּחת ֶשֵׁהַס ְב ִתּי ָלהּ ִהיא ֵה ִשׁיָבה ִלי וּשׁב ְו וּשׁב ֲאֻרוֹכּ ת ְבַּאֲהָבה ַעָזּה ֶשָׁכּמ וָֹה ְלעוָֹלם לֹא ֵאַדע ָלַאֲחרוָֹנה ָהְיָתה ְצ ִריָכה ָלֵצאת ְונוַֹתְרִתּי ָיִחיד ִעם ַהְפָרָעה ְגּ ד וָֹלה".

יורם ורטה / אוי מאמא, הוצאת מקום לשירה, 75 עמ'