"אחרי החגים" של הישראליות

שבוע יום העצמאות הוא הכי "או סקנדל או פסטיבל" ● כי רגע אחרי שאנחנו מתפעמים מהעם שלנו ש"כמה טוב שהוא כזה", כולנו שבים לסורנו הרע והעצבני, למאבק היומיומי על דמותנו

ולפעמים החגיגה נגמרת,

בתום הזיקוקים שהיו או התחשבו, בתום כל העל האש שהיו או טובענו, יומיים לאחר טקסי הזיכרון הרשמיים והאלטרנטיביים, יום לאחר הדלקת המשואות הרשמיות והאלטרנטיביות - מותר לתהות למה מדי שנה יום העצמאות מלהיט יצרים מחדש במאבק על דמותו, שכר אומניו, סמליו, מטסיו וטקסיו.

תאמרו - הלו, זה דבר ברור כדגל. זהו יום עצמאותנו כמדינה, ואם זה שלנו אז ודאי שאנו צריכים לבקר ולבכר איזו מדינה תהיה כאן, מה יהיה סמלה ומה תהיה התוצאה. אלא שבהמולת הסאחים והתס"חים, בין חידון התנ"ך לציטוטי גבעת חלפון והלהקה, קצת שכחנו שיום העצמאות הוא גם רגע המעבר מהמסע היהודי אל המסע הישראלי - וזה ממש לא אותו דבר.

חודש חגי ומועדי האביב מתחיל בפסח, נמשך ביום השואה ומסתיים בצימוד המטורלל שבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ולחללי פעולות האיבה לבין יום העצמאות.

השחרור ממצרים, בסמיכות ליום השואה, ממקד את הזיכרון ההיסטורי שלנו אל שני האירועים המכוננים של העם היהודי. השלב שבו יצאנו מעבדות לחירות והפכנו לעם, והשלב שבו כמעט הושמדנו כעם.

הן חג הפסח והן יום השואה עוסקים בשימור חבל הטבור של הזיכרון היהודי. בשבוע שחלף הנחיתי ערב זיכרון בסלון, שהתלקח לסערה גדולה. הסיבה: אחד הדוברים ניסה להשוות בין המצב באוקראינה לבין השואה. "אל תשווה!", צעקו אליו בני הדור השני, מבקשים לגונן ולהזכיר שלא כל אירוע המכיל סבל הוא שואה ושזו עדיין השואה שלנו. שואה של עם ספציפי, שואה של יהודים.

מאז ומתמיד היו כאלו שביקשו ללמוד מה הלקח האוניברסלי שניתן להפיק מן השואה. אין ספק שניתן ללמוד הרבה מאירוע קיצוני שבו נגלתה האנושות בשיא רשעותה ובמעט חסידותה. אך הרצון להפוך את השואה לאירוע כללי, כמו היה זה משל מרוחק, לא יכול ולא צריך להשכיח את העובדה שהציווי הגדול ביותר של השואה הוא עצם זיכרון היותה. לזכור ולא לשכוח שהיתה והתרחשה. לזכור את עצם העובדה שהעם היהודי כמעט הושמד, רק בשל היותנו יהודים ותו לא.

אנו יכולים לבחור

את עתידנו, אך אין לנו יכולת לבחור את עברנו. זיכרון יציאת מצרים וזיכרון השואה הם החוטים הבלתי נראים שקושרים את קצוות הגורל היהודי. מזכירים לנו שהדברים האלו קרו והיו, ויכולים לשוב ולקרות. הן אופל השואה

והן תקוות השחרור הם גבולות הגזרה שמעצבים וממשיכים לעצב את נפש העם היהודי דור אחר דור. אין זה משנה כמה שנים חלפו מיציאת מצרים, עדיין "בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מצווה ההגדה, והמשורר שחר־מריו מרדכי הוסיף, "בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו, כאילו הוא לא יצא מגרמניה".

אך בתום מועדי הגורל היהודי, מגיעים מועדי הגורל הישראלי, המתגלמים בצימוד שבין יום הזיכרון ויום העצמאות. מדי שנה אנו חווים את הפער הזה בין עצב ושמחה, המחליפים ביניהם משמרת בן־רגע ויוצרים חיבור מוזר להפליא. במשך השנים שמענו אינספור הסברים כאלו או אחרים שקושרים את שני הימים האחוזים זה בעקבו של זה, כמו היו מעין יין ויאנג ישראליים. מעגל פילוסופי של חושך ואור שאינם יכולים להיות מופרדים זה מזה, ולמעשה מגדירים זה את זה. כאילו בלי אחד אין את השני, ולהפך. כמה גדולה היתה הפתעתי כשגיליתי שהחיבור בין שני הימים האלו איננו מעשה מחשבת פילוסופי־מוסרי אלא סוג של פרטץ' ישראלי. קצרה היריעה לפרט, אך תמצית האירועים היא שבזמן מלחמת השחרור לא היה זמן לזכור, וכשהסתיימה הקימו מדינה והיה כל כך הרבה מה לעשות, ששכחו לזכור למצוא יום לזכר החללים. רק כשמלאה השנה השנייה לקום המדינה, שמו לב שכבר אין זמן למצוא זמן. וכך על פי הרב גורן, לגמרי במקרה הוצמד יום הזיכרון ליום האחרון שאפשר היה למקם אותו לפני יום העצמאות. זאת מתוך מחשבה שההצמדה תהיה רק לבינתיים, עד שיימצא ליום הזיכרון מועד אחר.

74 שנים אחרי, אנחנו עדיין בימי הבינתיים. לא מצאנו זמן אחר ליום הזיכרון וכנראה לא נמצא. שכן מנהג הופך להלכה, הרגל הופך לקבע, והצימוד הזה הושרש בישראליות עמוק במיוחד. אלא שהחיבור הזה יצר מתווה מוות וחיים ייחודי, שהוגדר להפליא במילות שיר הרעות של חיים גורי. גורי הגדיר את הישראליות כ"רעות", שותפות גורל שהיא מעבר לחברות. רעות שזוכרת את יפי הבלורית והתואר, כמו גם את הקירחים וחסרי התואר, ששילמו בחייהם כדי לאפשר את החיים שלנו.

אך בנוגות השיר עם השנים התעמעם במקצת צידה השני של הרעות. אותה רעות שלעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח, היא הרעות שבשמה "שוב נחייך ונלכה". גורי הבין שבניגוד לציווי היהודי, "לזכור ולא לשכוח", הציווי הישראלי הוא לזכור ולהמשיך ללכת. הבדל זעיר אך עצום.

זהו האוצר הסמוי שנחבא ביום העצמאות. זו האנרגיה המתחדשת שהוא מאפשר לנו. זיכרון שאיננו מוזיאון או קיפאון. זיכרון שאיננו רק תמרור אזהרה, אלא זיכרון המהווה את הבסיס שעליו אנו עומדים וממנו אפשר להוסיף וללכת, ואם זה עם חיוך, מה טוב.

מדי שנה בשנה, הבי־פולאריות של יום הזיכרון ויום העצמאות מטעינה אותנו במלוא העצב על שאבד, והלמות פטישים מחדירה בנו את שמחת הרעות על מה שיש. אלא שמה שמהווה חומר טוב לסאטירה, הוא גם מה שמאפשר לנו לאפס לרגע את המונה, לעשות "תשליך" ולהמשיך מכאן הלאה חדשים ומתחדשים. כלומר, אם אנחנו בין אלו שבוחרים בכך.

בין מדליקי המשואות

הרשמיים והאלטרנטיביים, הלאומיים או הקהילתיים, בכל יום עצמאות מחדש מתגלה כמה אנשים נפלאים ומעוררי השראה פועלים בתוכנו. כמה קבלה והכלה יש באפשרותנו, וכמה נדיבות לאחרים יש בקרבנו. ובכל שנה מחדש אני משתאה ומתפעם מכמות האהבה שהיום הזה משחרר בינינו לבין עצמנו. יוצר פסק זמן של חג ישראלי יחיד ומיוחד, חג של רעות.

אך נדמה שברגע שמתפוגג עשן המנגל האחרון, מתפוגגת גם הרעות ואנו שבים לסורנו הרע במלוא עצבינו. היום שאחרי יום העצמאות הוא בהרבה מובנים "אחרי החגים" של הישראליות. רגע שבו אנו נדרשים לבחור מחדש כמה נהיה "אני" וכמה נהיה "אנחנו". זה אולי נשמע כמו משפט ניו אייג'י להדביק ולשכוח על המקרר, אבל זה היום־יום שלנו. בגניבת התור, במלחמות בכביש, באטימות הבריא לחולשת הקשיש. בחיוך לאיד ובשיפוט של כולם אל מול צדקת האני הקודם לכל.

אין זה מקרי שאנו תוססים כשמרים בלתת, הופכים סוכר לטיפה המרה. לאחר אלפיים שנות גלות והפרדה, 74 שנים הן זמן מועט של התחברות מחדש. כזה שלא הספיק לחיבורים שבינינו, ובוודאי לא די זמן ליצור חיבור עמוק עם שותפינו הלא יהודים למדינה הישראלית. כילדים המגבשים את זהותם, מדי פעם אנחנו צריכים קצת לריב כדי לדעת מה הם יכולותינו, גבולותינו, ולמה עוד לא למדו לשים שלט קטן - ארץ.

בכל שנה מחדש, הקרב על יום העצמאות מזכיר לנו שהישראליות היא מאבק ותהליך שלא הושלם. מצד שני, מהות היום הזה מזכירה שאת אותו המאבק אפשר לעשות עם רעות וחיוך. זה לא קל, כפי שהיטיבה להבחין נעמי שמר, שכן זה דורש "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב, לשמוע חלילים ברוח החופשית, ולהתחיל מבראשית". ולהתחדש מבפנים זה קשה, אבל לגמרי אפשרי. עובדה, הרי כך בדיוק היינו רק אתמול, כשחגגנו את יום העצמאות.