להרחיב את מעגל העבודה, במקום לעבוד על עצמנו

תופעת השב"חים היא תמצית הישראבלוף: במקום לפתור אותה אחת ולתמיד אנחנו עובדים על עצמנו, ובכל פעם מחדש מת פלאים שזה לא מצליח לנו.

מאז ומתמיד היו בישראל שוהים בלתי חוקיים. זה טבעו של הערבוב בין האוכלוסיות - הישראלית והפלשתינית - שחיות זו בתוך זו, בשטח גיאוגרפי קטן וצפוף. רובם המכריע מגיע לישראל מסיבות כלכליות; פלשתינים קשי יום, שמבקשים לחפש עבודה בישראל העשירה ורווית ההזדמנויות. הימנעותם מקבלת היתר עבודה מסודר נעוצה בלא מעט סיבות. חלקם לא עומדים בקריטריונים של גיל ומצב משפחתי, ולא חרים יש קשר עקיף למישהו שהיה מעורב בטרור. ויש גם אלה שפשוט לא טורחים לקבל אישור; הקלות שבה הם יכלו להיכנס לישראל דרך האין גדר גרמה להם לא להטריד את עצמם בפרוצדורה הסבוכה של קבלת היתר עבודה מסודר.

בלאגן, בסדר מופתי

הגדר בגבול עזה הורידה כמעט לאפס את מספר המסתננים מהר צועה. אלה שהצליחו להיכנס באופן בלתי חוקי נתפסו ברוב המקרים, והוחזרו לעזה. את אותו האפקט אמורה היתה להשיג גדר ההפרדה עם יו"ש. אלא שהגדר הזאת לא הושלמה מעולם מסיבות פוליטיות ותק ציביות, וגם החלקים שכן הושלמו נפרמו בשנים האחרונות והפכו את הגדר ללא אפקטיבית. במקום שיהיה חיץ מפני כניסת פלשתינים ללא אישור לתחומי הקו הירוק, הפך מרחב התפר לאוטוסטרדה של ממש: בכמה אזורים אפילו הוקמו בצידה הפלשתיני חניונים שגבו 10 שקלים ליום מכל רכב פלשתיני; הנהגים היו משאירים שם את רכבם, חוצים לשטח ישראל, נכנסים לרכב של נהג הסעות ישראלי ומפליגים ליום עבודה בארץ. לטובת הצמאים והרעבים אפילו הוקמו "גזלנים" בשני צידי האין גדר; עד כדי כך הבלאגן היה מוסדר.

קל להבין מדוע הפלשתינים נכנסים לישראל: כדי להתפרנס. קל גם להבין מדוע ישראל קולטת אותם: היא זקוקה לידיים עובדות. זה ניכר בעיקר בענפי הבנייה, החקלאות, השירותים וההסעדה. כאשר נמלטו המחבלים בספטמבר אשתקד מכלא גלבוע, סגר צה"ל את מרחב התפר בצפון השומרון כדי למנוע מהם לברוח לג'נין. קבלנים מעפולה התקשרו אז בבהלה למפקד החטיבה המרחבית ודרשו ממנו לאפשר לפועלים לצאת, בתואנה שהם לא יצליחו למסור את הדירות במועד.

המעסיקים האלה נהנים מכל העולמות. כוח אדם זול וזמין, נואש לעבודה, שעובד ב"שחור" וחוסך להם תשלומי מסים. אבל המעסיקים הם רק שליש מהתקלה; שני השלישים האחרים הם המסיעים )אותם נהגים שאוספים את השב"חים מגדר ההפרדה ומחזירים אותם בסוף היום(, והמלינים )שדואגים להם למקומות לינה בארץ(. יחד הם מוכ רים כ"שלוש המ"מים" - מעסיקים, מסיעים, מלינים - שלוש זרועות שעוברות על החוק, לרוב ביודעין, והמדינה לא עושה להם כלום.

להפסיק עם הקרקס, להתחיל בענישה

הגיע הזמן להפסיק עם הקרקס הזה. את מרחב התפר חובה לסגור, משום שהוא פרצה שקוראת למחבל. אבל מכיוון שישראל זקוקה לכוח האדם, עליה לנקוט שורת צעדים שיפתרו את הבעיה: הרח בת מעגל ההיתרים והכנסת רוב השב"חים לתוכו, באופן חוקי ותוך תיאום עם השב"כ )מספרם מוערך כיום בכ 40 אלף(; הרחבה והגד לה של המעברים כך שיהיה אנושי יותר לעבור בהם, ויקטן הפיתוי לדלג עליהם ולחפש פרצות במרחב התפר; מיסוד מערך חוקי וסדור של הסעות ולינה; וענישה כבדה למי שיסיע, ילין ויעסיק פלשתי נים באופן בלתי חוקי.

הצעדים האלה, אם יינקטו וייאכפו אלה לצד אלה, יצמצמו דרמטית את תופעת השב"חים. בהתחשב בנתונים שלפיהם שיעור בעלי אישורי העבודה שמבצעים פיגועים בישראל הוא אפסי - כי יש להם משפחה להאכיל ולכן גם מה להפסיד - מציאת פתרון לבעיית השב"חים היא צעד חיוני במלחמה בטרור, ובמשתמע - בסיכול הפיגוע הבא.