מזדעזעים מהכאפה הלא נכונה
כמה נוח לקואליציה שיש לה באופוזיציה טיפוסים כמו עופר כסיף או אחמד טיבי. כשהם מתועדים מכים שוטרים או מפריעים להם במילוי תפקידם, אפשר לאוורר את הטון הלוחמני. ראש הממשלה בנט והשר לביטחון הפנים בר לב, יכולים לגנות בסבר פנים חמור את חציית הקו ולגבות את השוטרים ואת כוחות הביטחון, בזמן שסגן השר אביר קארה כבר אוסף חתימות להדחתו של כסיף נוכח "הת נהגותו האנטי ישראלית".
אלא שהמהומה סביב הסטירה של כסיף לשוטר, היא לא יותר ממסתור כביסה יעיל למבוכה אחרת. כסיף הוא אותו כסיף, וטיבי הוא אותו טיבי - שניהם ממוקמים בקצה הרחוק של האופוזיציה המהותית, ומוכרים לעייפה בהת רסה המובלטת, הגלויה והעקבית שלהם מול ערכי הליבה של הממלכתיות הישראלית; אותה ממלכתיות שממשלת השינוי נשבעה לשקם.
אם כבר רוצים להעמיד פני זעזוע מאנטי ישראליות ומביזוי של כוחות הביטחון, ראוי לעשות זאת סביב דמות ש"תאונה פוליטית" פתחה לה דלת להיכל הממלכתיות. הכוונה היא לציוץ מאת ח"כ ווליד טאהא, שקבע: "כמה מכוער ועלוב פרצופו של הכיבוש הארור! הכיבוש גם רצח את שירין אבו עאקלה, זכרה לברכה, בדם קר, וגם מונע מהמוני המשתתפים לכאוב את מותה".
איש ימינה, ח"כ ניר אורבך, הגיב מייד ש"הטעות הב סיסית היא במילה 'כיבוש'" ו"די עם טרמינולוגיה שק רית", מה שגרר מענה מצד חברו לקואליציה, איש מרצ מוסי רז, שהמליץ לו לעיין "בהגדרת המושג כיבוש לפני שאתה טוען שאין כזה". זה חביב שנמצאה עילה לקיים סימפוזיון על הסמנטיקה של הסכסוך הישראלי ערבי, אבל כיבוש או לא כיבוש, ביטוי המפתח בציוץ של טאהא הוא "רצח בדם קר".
טאהא אמנם הקפיד לייחס את "רצח" העיתונאית למהות מופשטת - "הכיבוש הארור" - אבל קורה לעיתים של סימנים אבסטרקטיים יש מסומנים מוחשיים: הכיבוש הוא מדינת ישראל, ומפעיליו הם החיילים וכוחות הביטחון. והם, בהשתמעות שכל פעוט מסוגל להקיש, בתפקיד הרוצחים בפועל. תודו שזו סטירה הרבה יותר מצלצלת בפרצופנו, בעיקר כי היא נוחתת על הלחי מידו של יו"ר ועדת הפ נים בכנסת ישראל.
הנזק ההסברתי כאן שולי; ממשלת ישראל מציגה גם כך עמדה אמביוולנטית משהו לגבי הרג העיתונאית. מטרידה יותר היא האמת שווליד טאהא הצמיח מארץ, שאינה שונה במהותה מזו של כסיף או טיבי. והעובדה שדווקא שני אלה, ולא טאהא, מוציאים את קברניטי הקואליציה משלוותם מרמזת על משהו עמוק: אנחנו יכולים לספר לעצמנו מע שייה אוריינטליסטית על "ערבים רעים" ו"ערבים טובים", אבל המציאות היא שהשותפות הקואליציונית עם מפלגה ערבית לא חוללה את המפנה ההיסטורי המצופה.
בדיוק כמו באוסלו: המנהיגים מתפייטים על קבלת הנ רטיב של "האחר" ומחמיאים זה לזה על ה"אומץ" לעשות שינוי, אבל כאן למטה המתח בין הקבוצות רק הולך ומח ריף, והאלימות בחודשים האחרונים מעמיקה את החשדנות. הסתות במסגדים, צעדות זעם, חולצות עם רובים, ועוד לא התחלנו לעכל, כחברה, את המשמעות של פיגועים שיוצאים מחורה ומאום אל פחם.
מנסור עבאס הוא מנהיג אמיץ, דופקים על שולחן הקואליציה, אבל אנחנו לא מרגישים את זה כאן. להפך. תלותה של הממשלה ברע"מ מוסיפה חטא על פשע: כשה קואליציה נכנעת לדרישות תקציביות של רע"מ רק כדי להרוויח עוד אצבע זמנית במליאה, היא מציירת את ערביי ישראל, בעל כורחם, כמי ששלחו את נציגיהם כקבוצת לחץ צינית וסחטנית שמזהה חולשה, ולא כמי שנחושים להילחם על דו קיום לשם שמיים. בזה מסתכמת השותפות? בהבלגה על רטוריקה ארסית ובהעברות תקציביות? כך מחריבה ממשלת השינוי את חזון השותפות הקואליציונית בין יהודים וערבים ומוציאה לו שם רע, קצת כמו שאהוד ברק חירב לשמאל את אוסלו. אל תתפלאו אם כמותו, גם ממשלת השינוי עוד תבקש בסוף קרדיט על כך שהוכיחה שאין פרטנר.
המנהיגים מתפייטים על קבלת הנרטיב של "האחר" ומחמיאים זה לזה על ה"אומץ" לעשות שינוי, אבל כאן למטה המתח בין הקבוצות רק הולך ומחריף